סיפורים קצרים

פוסטיג וששת

"יאללה, קום"

אתם פוקחים את העיניים. הלומי שינה, אינכם מבינים היכן אתם נמצאים. טרטור עמום נשמע ברקע, טרטור שהמונוטוניות שלו הבקיעה את דרכה גם לחלומכם, שם הוא לבש צורה של ביט רפטטיבי במכונית שחלונותיה סגורים. לוקח לכם כמה שניות למחות את זכר החלום ולהחליף אותו בזיכרון אחר: אתם במילואים, בתעסוקה מבצעית בדרום הר חברון. הטרטור ברקע אינו מוזיקה מהממת חושים, אלא צלילו של גנרטור מטמטם חושים. בהתחלה חשבתם שאין סיכוי שתצליחו להירדם כשהוא נוהם ברקע, מה גם שפעפע בכם כעס על כך שיש לכם רק שלוש שעות לישון. אבל נכנסתם בכל זאת לשק השינה, וגלשתם קצת בטלפון החכם כדי להתעדכן בקורות העולם החיצוני, ובלי לשים לב שקעתם בשינה טרופה, שרק הפכה אתכם לעייפים יותר בקומכם. לאט לאט, התודעה שלכם מצליחה להבקיע מבעד לאדי הסולר וקיהיון החושים.

"אני ער, אני ער"

אתם פותחים את שק השינה, לא לפני שאתם נאבקים ברוכסן עקום השיניים. אור הפנס שבחוץ חודר מבעד לגזירי העיתונים המודבקים על שמשת הפלסטיק, נאנקים תחת העול למנוע את פלישת החיים המאובקים שמחוץ לקרוואן. האור נופל על פניו של חברכם, שחיוך דבילי נסוך עליהם. אתם נזכרים שהוא ישן כבר עשר שעות ברציפות, ומקללים אותו בלב על כך שגם הפעם הצליח איכשהו לארגן לעצמו את המשימות הקלות ביותר. עם כאלה חברים, אתם חושבים לעצמכם, עדיף כבר לשרת עם פלסטיני מלא תאוות נקם על כך שגרשו את כל משפחתו בנכבה.

כשאתם מניחים את הרגליים על הרצפה הקרירה, אתם נוכחים לדעת שישנתם במדים. בפיכם טעם לוואי מבחיל, מעין עירוב של המבורגר צה"לי וקולה, אשר מזכיר לכם שלא טרחתם גם לצחצח שיניים לפני שנכנסתם למיטה קעורת הקפיצים. את התיעוב העצמי אתם מעדיפים להפנות כלפי חוץ, ומסננים בשקט מבעד לשפתיים חשוקות: 

"ססאאמק עם המילואים האלה"

אתם מנסים לשווא לאתר בחושך את האפוד והנשק שלכם, הטובעים בערבוביית הציוד שבאמצע הקרוואן. אתם מדליקים את האור.

"נו, תכבה את זה, רק עכשיו ירדתי משמירה"

אתם מסתכלים על חברכם, שמעלה רקב מרוב שינה, ולא מאמינים למשמע אוזניכם. אתם שוקלים להשאיר את האור דלוק ולהשיב לו כגמולו, אבל בוחרים לרחם על שאר החברים, שבאמת ישנו מעט רק משום שנאלצו לשמור על חבורה של מתנחלים מטורללים המחפשים את גאולת הקרקע תוך רדיפה גועלית של פלסטינים. אתם מכבים את האור ומחפשים את הציוד שלכם לאורו של הטלפון הנייד. אתם מאתרים את האפוד והנשק בקרקעית ערימת הציוד כשהם מאובקים לגמרי. אתם תולים אותם על הכתף ויוצאים מהקרוואן כשמדיכם מקומטים ושרוכי נעליכם פרומים. 

האור העקר של פנס התאורה מכה בפניכם ומכאיב לא רק לעיניכם, אלא לכל ישותכם. כשעיניכם מתרגלות לתאורה החלמונית, אתם רואים שבחוץ מחכים לכם "שלושת המוסקטרים הציוניים": מושט, סגן מפקד הפלוגה, שנדמה כי הוא לובש את האפוד המדוגם שלו גם בבית, בזמן שהוא מתנה אהבים מבחילים עם אשתו; וכן החיילים פוסטיג וששת – הראשון הוא חובש כיפה עגלגל שעל פרצופו נמצאת דרך קבע הבעה נכלולית, ואילו השני הוא מתנדב עב בשר כבן 50 שדעותיו הפוליטיות נעות על הספקטרום שבין כ"ך למפלגה הניאו-פאשיסטית בבולגריה. אתם מבינים ששום דבר טוב לא ייצא מהמילואים האלה בכלל, ומהסיור הזה בפרט. אתם יוצאים לדרך.

Israel Defense Forces / Foter.com / CC BY-NC

***

"קבלי יציאה שלי מהמכלאות"

זריחה מעל הכפר. אתם נוסעים בכבישי העפר, כשמדי פעם עוברת מולכם טרנזיט נהוגה בידי פלסטיני משופם, צרוב שמש וסחוף רוחות, המחווה כלפיכם בידו המחזיקה תדיר סיגריה. הנהג שלכם, חייל בשירות סדיר ממוצא אתיופי שאינו מוציא מילה מפיו, מהבהב לו בתגובה עם האורות הגבוהים.

אתם מסתכלים בשעון ורואים שיש לכם עוד שבע וחצי שעות להעביר עם חבורת הבוקים הזו. המחשבה על ניהול שיחה איתם מעלה בכם קבס, משום שבפעם האחרונה זה הסתיים בוויכוח פוליטי מר ובהגעה למסקנה שהפסיכים האלה ימיטו עלינו שואה נוספת, לא לפני שהם יבצעו אקציה אכזרית בכל השמאלנים. 

השילוב של הצורך להרוג זמן והטלטולים במושב האחורי, הנובעים מתשתית כבישים המזכירה עולם חמישי, גורם לכם להבין שישנו רק פתרון אחד למצב. אתם עוצמים עיניים ושוקעים בנים-לא-נים מטושטש.

***

"זעם, זעם, האם שומע?"

אתם מתעוררים בבהלה בגלל דיבורים עזים במכשיר הקשר. מתברר שהתצפית זיהתה התגודדות של צעירים ליד הכביש בו נוסעים גם מתנחלים. אתם מביטים סביבכם, ורואים שמושט, פוסטיג וששת יצאו מהג'יפ, ככל הנראה בחיפוש אחר כמה פלסטינים תמימים להתעמר בהם. אתם מביטים בנהג האתיופי, אשר מביט בכם בחזרה ומושך בכתפיו. אתם מניחים שמושט לא קיבל את הקריאה במכשיר הקשר האישי שלו, וכעת גורלה של הגזרה מונח על כתפיכם.

אתם מתלבטים קשות: מצד אחד, מרבית הסיכויים שמדובר בבני טובים משועממים שרק מחפשים קצת פורקן, ולא בארכי-מחבלים רעולי פנים. הם אולי יצעקו קצת, יקללו ויירקו, אבל לאף אחד לא יבולע והמשמרת תעבור בשלום. לעזאזל, גם בני נוער יהודים צועקים, מקללים ויורקים, ואף אחד לא חושב לרדוף אחריהם. מנגד, אתם מודעים לעובדה שהפורקן הזה עלול להסתיים בטרנזיט מתנחלים מנופצת שמשות ובתמונה של תינוק מדמם הנישא בזרועות מתנדב מד"א שומרון, מה שיוביל בהכרח לאינתיפאדה חדשה. אתם בדילמה.

"חוזרת שנית: התקהלות חשודה ליד נ.צ 645"

לפתע ראשו של מושט מופיע מולכם, כאילו משום מקום. הוא שואל אתכם מה הדיווח, ואתם מגמגמים רפות על כך שהתצפית זיהתה כמה ילדים בני 4 שמשחקים בחפץ הנראה בבירור כמו כדור כדורגל. הוא קורא לפוסטיג וששת לעלות לג'יפ במהירות. אתם מנסים לצנן את ההתלהבות שלהם, ואומרים להם שבסך הכל מדובר בילדים, אבל כאשר ששת שומע אתכם, הוא אומר שמדובר באויבים שצריך לחסל לפני שהם גדלים, וזה לא משנה אם הם בני 4, 14 או 124. כדי להוכיח את רצינות כוונותיו הוא דורך את הנשק ויורה כדור באוויר. פוסטיג מתכופף בבהלה והחיוך הנכלולי שלו נמחק לרגע, רק כדי לחזור לפניו ביתר שאת. אחרי שהוא מתרומם מהרצפה ומנער את החול מהדובון אותו הוא לובש למרות שמדובר בחודש אוגוסט, הוא דורך את הנשק גם כן ומפציר במושט לנסוע לנקודה מבלי לחכות לגיבוי. מושט מחליט לבדוק קודם כל מה מיקומו של קוט, מפקד הפלוגה. בירור בקשר מעלה שקוט נמצא בצד השני של הגזרה, מדליק מדורות ומעמיד לידן דחלילים עשויים קרטון, מתוך מחשבה נואלת שיש עוד איזשהו פלסטיני שלא הבין כבר ב-67' את הפטנט הצה"לי המטופש הזה. 

מושט מחליט לצאת לדרך מבלי לחכות לתגבורת. אתם מגלגלים עיניכם לשמיים ונאנחים.

The Advocacy Project / Foter.com / CC BY-NC-SA

***

"אני בדרכי לנקודה, עבור"

כולם יושבים בשקט, ורק מושט מדבר בקשר באקסטזה ותוך התנשפויות כבדות, משל היה מדובר במפקד מעוז שנכבש על ידי המצרים במלחמת יום כיפור. ששת מוריד את משקפיו הענקיים ומנקה אותם בחולצתו המיוזעת. אתם מסתכלים על עיני החולד שלו ועל פצעי החום שצמחו לו על החזה, ותוהים עד כמה אומללים חייו של האיש הזה. לרגע אפילו ניצת בכם רגש של חמלה כלפיו, אבל זה עובר ברגע בו הוא מרכיב שוב את משקפיו ומתפנה לפוצץ את אחד מאותם פצעי חום מוגלתיים. אתם מעבירים את המבט אל פוסטיג, הצפוד במושבו, קורא באיזה ספר קטן. אתם מרימים את הצוואר, ורואים שזהו "תורת המלך" הידוע לשמצה. אם חשבתם עד לאותו הרגע שאתם לא אוהבים את פוסטיג, הרי שעכשיו הרגש מתחדד: אתם שונאים אותו. מתעבים אפילו. 

אתם מגיעים לנקודה עליה דיווחה התצפית. מושט מפקד עליכם לפרוק מהג'יפ, אבל אתם מהססים, שהרי המקום נשלט לחלוטין מהבתים הפלסטיניים שמסביב. אתם מנסים להסביר לו שתעמדו שם כמו ברווזים במטווח, ושהכתבות שיעסקו בתקרית הטבח במילואימניקים ישאלו את השאלה הבלתי נמנעת: למה הם היו מטומטמים? בתגובה, מושט משים עצמו כלא שומע אתכם. כולם פורקים מהג'יפ, אבל אתם מתמהמהים עוד מספר שניות, חושבים בינכם לבין עצמכם שאולי הייתם צריכים לסרב לשרת בשטחים. אחרי שאתם רואים את ששת מכוון את נשקו לכל עבר, אתם מגיעים למסקנה שטוב שמאלני אחד מעבר לקו הירוק משניים בתל אביב. אתם יוצאים מהגי'פ. 

***

"קבלי פריקה שלי"

הרחוב שקט, אבל האווירה מתוחה. למרות שאתם אומרים לעצמכם שהתושבים המקומיים הם אנשים ברי לבב ונקיי כפיים, אינכם יכולים להשתחרר מהתחושה שבכל מרפסת מעליכם אורב לו זוג עיניים של מחבל, שרק מחכה לצאת החוצה עם מקלע ולקטול את כולכם. אפילו הזקנות שתולות כביסה על החבל נראות לכם כחורשות רעה, ואתם מלקים את עצמכם על כך שהפחד הפך אתכם לדמויי-פוסטיג. לאחר שחולפות להן מספר דקות שקטות, בהן הנשימה המקוטעת שלכם חוזרת אט אט לסדרה, אתם מאשררים לעצמכם שיש סיבה לכך שהצבעתם מרצ, ושהערבים האלה באמת בסדר.

לפתע מגיח מעבר לפינה צעיר מזוקן שלובש מעיל עור. הוא חולף לידכם ומישיר אליכם מבט חצוף, ואתם מרגישים את הזיעה הקרה זולגת במורד הגב ואת המחשבה הסטריאוטיפית חוזרת ביתר שאת: "כוס אמא של הערבים. אי אפשר לסמוך עליהם בכלל. מי הוא בכלל שהוא מסתכל לכיוון שלי?!"

הצעיר ממשיך להתקדם מספר צעדים, ואז מוציא את הטלפון הנייד ומדבר עם מישהו. אתם חושדים שהוא מדווח לחברים שלו על הטרף שנקלע אליהם לכפר, אבל שוב נזכרים בכך שאתם שמאלנים – מאלה שקוראים את כל הבלוגים הנכונים ושוקלים להצביע חד"ש בפעם הבאה – ולכן אסור לכם לחשוב כך.

מושט, שסבל ככל הנראה מילדות חשוכת חברים, מתאכזב לגלות שאין שום התקהלות חשודה, כזו שאפשר לפזר באמצעות רימוני גז ואש חיה לפיקות הברכיים. באכזבתו כי רבה, הוא עולה בקשר מול התצפיתניות ושואל היכן כל אותם מחבלים בפוטנציה שהן דיווחו עליהם. אחת התצפיתניות, פוסטמה בעלת קול מאנפף ומעצבן, עונה לו שמדובר בטעות ושבסופו של דבר זו קבוצה של חזירי בר, המשמיעים אותו קול כמו הערבים. היא מתפוצצת מצחוק בסוף המשפט, וששת גועה גם הוא בצחוק. מתחשק לכם באותו הרגע לתקוע לו כדור בבטן רק כדי לבחון האם הוא מסוגל לחדור 90 ס"מ של שומן טהור .

מושט עדיין חושד שמדובר במארב מתוכנן היטב. הוא עולה בקשר מול קוט, שמורה לסגנו לפתוח מחסום ארעי ולעצור כלי רכב לבידוק. אתם מנסים להסביר למושט שהצבת מחסום בנקודה נשלטת, כשאתם מוקפים במקומיים עוינים, כמוה כהצבת דוגמנית על עירומה בבית הכלא שאטה. או במילים אחרות: הולכים לזיין אתכם ממש חזק. מושט ממשיך להתייחס אליכם כאל אוויר, ומורה לפתוח את ערכת המחסום, זו שבדוקרנים שלה חסרים 15 מתוך 16 השיניים, ושהנצנצים שלה נדלקים בקצב אפילפטי.

אתם מתחילים לעצור כלי רכב לבדיקה. מושט מנסה להסתחבק עם הפלסטינים, ובכל פעם זורק להם את אותן שתיים ורבע מילים שלמד בתיכון. אתם משתדלים להיות כמה שיותר אדיבים כלפי הפלסטינים, מבטיחים להם שמדובר בבידוק שגרתי זריז ותו לא. מושט מהסה אתכם – הוא חושש שהעברית שלכם תהרוס את היחסים הטובים שהוא רוקם עם המקומיים באמצעות ה"כיף חאלק?" שלו. ששת כבר פתח נצרה, והוא מכוון את הרובה אל עבר אחד הזקנים שירד מהמכונית. פוסטיג עומד בצד עם הדובון, מפוחד. על פניו אותו חיוך נכלולי. 

Michael.Loadenthal / Foter.com / CC BY-NC-SA

לפתע אתם רואים שאחד מהנוסעים שהורדו לבידוק הוא צעירה פלסטינית. השמש שנוטה לערוב נמצאת בדיוק מאחוריה, והמחזה המפעים הזה מעלה בכם רגשות ומחשבות פיוטיים. אתם מוציאים את הטלפון מהכיס ומצלמים את הצעירה. אתם חושבים לעצמכם שהתמונה הזו, לאחר שתעניקו לה לוק מיושן באינסטגרם, תקבל הרבה לייקים בפייסבוק, במיוחד אם תכתבו משהו בסגנון "צעירה פלסטינית, 1948-2012", ובתגובה הראשונה תתפייטו: "זה ממחיש את הימשכות הנכבה של הפלסטינים – ממלחמת השחרור ועד ימינו אנו". בזמן שאתם מדושני עונג מהפסאודו-שנינות שלכם, אתם לא שמים לב לכך שכל האחים שלה – 17 במספר – מתגודדים סביבכם זעומי פנים, צועקים משהו בערבית. 

הסיטואציה המלחיצה הזו מזכירה לששת תקרית שאירעה לו באזרחות מספר ימים קודם לכן: הוא ביקר אצל אחת הזונות הקבועות שלו, ברחוב החלוץ בחיפה, ושוב סירב לשלם בסוף האקט המיני, בתואנה שהפרוצה היא זו שצריכה לשלם לו על שחדר אליה עם איברו המדולדל. כשהזונות החלו להתאסף סביבו ולצעוק ברוסית, הוא הרגיש שהוא בסכנת חיים, שלף את האקדח שברשותו והחל לירות לכל עבר. זה נגמר בארבע הרוגות – כולן אוקראיניות מוברחות שלא מופיעות ברישומי משרד הפנים, ולכן הסרסורים יכלו בקלות להעלים את הגופות ולדרוש מששת לשלם עבור הברחת בחורות חדשות. 

כשששת רואה אתכם מוקפים, הוא צועק: "שנית הזונה לא תיפול!", ומתחיל לירות בצרורות. מכיוון שזגוגיות המשקפיים שלו מאולתרות מפנסים שבורים של משאית זבל, הוא לא מצליח להבחין מי חייל ומי פלסטיני. כתוצאה מכך הנהג האתיופי, שרק הוציא את ראשו החוצה, סופג פגיעה קטלנית ומת במקום. הצעירים הפלסטינים נסוגים לאחור, רק כדי להתארגן מחדש ולצרף אליהם כוחות נוספים. אתם בצרות גדולות.

***

"יש לנו הרדוף!"

האבן הראשונה לא מאחרת להגיע. ואחריה עוד אחת. ועוד אחת. הטפטוף הופך למבול. מושט צועק: "תתחבאו מאחורי הדלתות של הסופה", אבל כשאתם מגיעים לשם אתם רואים שאין לכם מקום: מושט תופס את כל הרוחב של דלת אחת, ששת את האחרת, ופוסטיג חוסם בגופו את הדלת האחורית. "פוסטיג, תן לי להיכנס כבר!", אתם צועקים, אבל פוסטיג בתגובה נוטע את שתי רגליו במקום בחוזקה ומטיח בכם: "בוא נראה אותך אוהב את הערבים עכשיו, יא סמולני!". 

לפתע פוגעת לכם אבן באפוד. אתם מביטים אל מקום הפגיעה, ורואים שהתחבושת האישית – זו שכל כך עתיקה ומיובשת עד שהיא חזקה יותר מיהלום – מנעה מכה כואבת, אבל אין לדעת מה יקרה כשהאבן הבאה תפגע. אתם מבינים שהעמידה במקום מסכנת אתכם, ומתחילים לרוץ לעבר בטונדה קרובה. חולפות מספר שניות, ואתם שומעים את הג'יפ של קוט מגיע. לראשונה בחייכם אתם שמחים לראות את הדובון הצה"לי הזה.

Rusty Stewart / Foter.com / CC BY-NC-ND

אתם מבצעים דילוג נוסף אל עבר הג'יפ, אבל נחרדים לגלות שכל הדלתות נעולות. כשאתם מציצים פנימה, אתם רואים שקוט לא יוצא עד שהוא לא מסיים את החמין שיש לו בחמגשית. אתם צועקים לו שיפתח לכם את הדלת, אבל הוא בדיוק עסוק בניגוב השמן הצהוב הזרחני עם פרוסה עבה של לחם לבן ממאפיית אנג'ל. אתם דופקים נואשות על דלתו ומבטיחים שיותר לא תאמרו מאחורי גבו שהוא אידיוט חסר תקנה שיש להגלות לצפון סודאן. רגע אחרי שאתם תוהים איך הוא בכלל השיג חמין ביום רביעי, נוחת סלע על השמשה הקדמית של הג'יפ, ומרוב בהלה נתקעת לקוט חתיכת לחם בגרון. החובש נזעק מהמושב האחורי כדי לנסות לחלץ את החתיכה התקועה, ופותח לו פתח לנשימה. דא עקא, חתיכת הלחם הייתה גדולה מדי, והחובש נאלץ להכריז על מותו של המ"פ. כשהנהג שלו רואה שמי שנשאר לפקד בשטח הוא מושט, הוא עושה את הדבר החכם ביותר שעשה ועוד יעשה בימי חייו – דורך בכל הכוח על דוושת הגז ובורח משם. 

אתם מבינים שאין לכם על מי לסמוך, אלא על הסמארטפון שבכיס. אתם שולפים אותו ומתחילים לצלם את חבריכם בעודם יורים אש חיה לעבר המפגינים. אתם צועקים לעבר הפלסטינים שאתם עובדים ב"יש גבול", "גוש שלום" ו"נשות ווטש", וכי תדאגו לכך שהסרטונים ישודרו בכל העולם. למרבה הצער, המפגינים לא מתרשמים, ועוברים ליידות בקבוקי תבערה. 

לפתע אתם מרגישים שמישהו תופס בזרועכם בחוזקה ומנסה למשוך אתכם הצידה. אתם מנסים להתנגד, אבל בחור נוסף מצמיד לפניכם מטפחת ספוגה בריח מוזר – מעין שילוב של צואת חתולים וממרח צמחי שיש במנות קרב, אבל עשוי בעצם מסחוס של נהגי משאיות. אתם מתחילים להרגיש איך כוח הרצון ניטל מכם. אתם שוקעים לתוך תהום שחורה.

***

"חניבעל! חוזר שנית: חניבעל!"

אתם פוקחים את העיניים. הדבר הראשון שאתם תופשים בחושיכם הוא ריח מרוכז מאוד של תבלינים – מעין עירוב בין כמון וכורכום. כשהראייה שלכם מתמקדת, אתם קולטים שעומדים מעליכם שני גברים רעולי פנים. אתם מנסים להבין מה הם אומרים, זוקפים אוזניכם לקלוט האם המילה "איטבח" נאמרת, אבל ניסיונות הפענוח שלכם מעלים חרס בידיכם. אתם מתחילים להריץ את חייכם לנגד עיניכם, ומייחלים לדבר אחד בלבד: שזה ייגמר מהר.

לפתע נשמע רעש עז ומאיים. שני רעולי הפנים מתחילים לצעוק ולירות בצרורות לעבר הפתחים. ניכר שהם מבוהלים. הרעש הופך למחריש אוזניים, והחוטפים שלכם כבר מבוהלים כהוגן. הם זורקים את נשקם על הרצפה, מצטנפים בפינה ומתחילים למרר בבכי. לא חולפות מספר שניות, והדלת נפרצת פנימה. שתי דמויות רחבות עומדות בפתח, ובשל בוהק השמש לא ניתן לזהותן. הן מתחילות להתקדם, ואז אתן רואים שאחת מהן לובשת דובון. אלה פוסטיג וששת, הצועדים פנימה מלאי קוממיות. כשהם נמצאים לידכם, אתם שומעים שוב את אותו רעש מחריש אוזניים, ומבינים שאלה מיצי הקיבה התוססים שלהם. מסתבר שריח התבלינים החריף הוא שהוביל אותם למקום המסתור, מתוך תקווה ששם ימצאו חומוס אסלי חם ומהביל. ששת ניגש לאחד הפלסטינים המפוחדים ופוקד עליו: "חומוס! עכשיו!".

***

הארבעה יושבים ומנגבים חומוס המתובל בשמן זית אמיתי, מצרך נדיר באזור שבו מועלים באש עשרות עצי זית מדי יום. אתם קמים, מסרבים בנימוס להשתתף בזלילה ופוסעים החוצה בזהירות, מקווים שהם לא יכריחו אתכם להישאר. כשאתם יוצאים לאוויר הפתוח, אתם רואים את מושט מתבדח עם אחד המקומיים. אתם לא מאמינים למראה עיניכם, ומרימים את המבט אל עבר השמיים התכולים. לפתע השמש נעה במהירות לרוחב השמיים ומתייצבת מול פניכם, מסנוורת אתכם כהוגן. קול נרגן מכה באוזניכם:

"יאללה, קום".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s