פנים. אולפן טלוויזיה – יום
מנחת תוכנית הבוקר, ששדיה עולים על גדותיהם מרוב סיליקון, מראיינת ניצול שואה קשיש.
מנחה (פונה למצלמה): תודה שחזרתם אלינו. כפי שהבטחתי, לרגל יום השואה אנחנו מארחים את נחום רוגל, ניצול שאיבד את כל משפחתו בגרמניה.
נחום: בפולין.
מנחה (מציצה בכרטיסייה): בפולין. ספר לי, מנחם, איך איבדת את כל משפחתך? במשרפות? בתאי הגזים?
נחום: שמי הוא נחום, לא מנחם. ואני מעדיף שלא להרחיב את הדיבור על הסיפור האישי שלי.
מנחה: כן, בוודאי. אז איך זה קרה? לקחו אותם למשרפות, או שסתם ירו להם בראש?
נחום: הזמינו אותי לבוא לדבר על האלימות נגד קשישים ניצולי שואה, לא…
מנחה: בטח, בטח. אז ראית אותם נשרפים מול העיניים? את אשתך האהובה ושתי הבנות שלך? זו בוודאי הרגשה נוראית, שאתה לא יכול לעזור כשהן מתבשלות ככה.
נחום: זה היה מזמן, ו…
מנחה: איך הזמן עף כשנהנים, אה?
רגע של שתיקה. המנחה מתעשתת.
מנחה: עכשיו אתה בזוגיות, נכון? אני לא זוכרת אותך לבד.
נחום: התחתנתי שוב לפני 35 שנה.
מנחה: ואשתך החדשה, היא לא מקנאה בזו שהלכה בשואה? בכל זאת, לא כל אחת מתה במשרפות.
נחום שותק. המצלמה מתמקדת בפניו, בעוד דמעה נקווית בזווית עינו.
מנחה (עצבנית): טוב, מה השתתקת? אתה מקבל רנטה בשביל זה, אז אין לך שום זכות לשתוק! אתה לא תעשה לי בושות בשידור חי! ספר לי עכשיו איך המשפחה שלך נשרפה!
נחום קורס תחת עצמו ומצטנף בתנוחת עובר, מייבב.
מנחה: נעבור לפרסומות, וכשנחזור נמשיך לשמוע ממנחם על המשרפות. כבר חוזרים.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 