תיק פתוח

ידיו רעדו כשהוא פתח את תיק החקירה. עברו לא מעט שנים מאז שמונה לחקור את הפרשה, אך זיכרון הכישלון עדיין צורב בנפשו. גם היום, כשהוא כבר אינו בשירות פעיל, לא ברור לו היכן שגה: האם הייתה חפרפרת בארגון, או שמא יכולותיו האינטלקטואליות של הפושע היו גדולות מכפי מידותיו. ואולי איזשהו פרט מידע קטן פשוט חמק מולו מבלי שיבחין בו, או שהבחין בו ולא העניק לו את החשיבות הראויה, רק משום שהיה שבוי בקונספציות שהוכיחו את עצמן אינספור פעמים בעבר.

משפחתו וחבריו מנסים לשכנע אותו מדי יום שאין זה משנה כבר, שעליו להתרכז בנכדיו ובשאר בני משפחתו, אך הוא אינו יכול להשתחרר מחלומות הבעתה ומתחושת העלבון. נכון, לא מעט אגו מעורב בסיפור, אבל האגו הגדול הוא שדחף אותו לפתור עשרות, אם לא מאות, תיקים קשים לפיצוח, לעתים זמן רב אחרי שמיטב החוקרים הרימו את ידיהם בכניעה.

הוא החזיק את תיק החקירה מתחת למזרן, כדי שאשתו לא תגלה אותו בטעות בזמן הניקיונות ותנזוף בו, בדיוק כמו שהיא עושה כשהוא שוכח לסגור עם גומייה את שקית שקדי המרק. ברגע שהוא שמע את המכונית שלה מתניעה ומתחילה בנסיעה, הוא מיהר להוציא את התיק החסוי – שאף אחד בבולשת לא מרגיש בחסרונו, משום שאין להם שום כוונה לחזור ולהתעסק בו – מזג לעצמו כוסית עראק והתיישב לשולחן פינת האוכל. לגימה מהירה, נשימה עמוקה, והוא מוכן לשוב ולקרוא בדו"ח שכתב; מוכן לחזור ולחטט בפצע שלעולם לא העלה ארוכה; מוכן לתת לשדי העבר לרדוף אותו וללעוג לו, מודע לכך שרק המוות יפריד בינו ובינם.

דו"ח משטרתי מס' 6/08
שם המבצע: מתוקי כמו סוכר, חריף כמו פלפל

הגיע לידינו מידע חדש לגבי הארכי-פושע נדב גלציאנו, הידוע בכינויו "מתוקי", על שם המתיקות הרבה בה הוא מבצע את פעולותיו הנכלוליות. עובד בחנות צילום בקריית ים התקשר אלינו לפני שעות אחדות, קולו רועד ונרגש, וסיפר כי "מתוקי" נכנס לחנותו יחד עם אישה צעירה, מקורזלת שיער, כשהם מבקשים, במתק שפתיים, להצטלם עבור תמונת פספורט.

 "פחדתי להגיד להם לא, או אפילו לשלוח יד אל עבר לחצן המצוקה שמתחת לדלפק", שחזר לאחר מכן העובד המבוהל וכבד הגוף, שצבעו היה לבן משל ראה תמונת עירום של גולדה מאיר. "בסך הכל הם היו מאוד נחמדים. האישה לא הפסיקה לחייך, והתינוק היה מאוד שקט. הוא סקר את החנות שלי במבט חד ובוחן, והייתי בטוח שהוא תר בעיניו אחר הקופה או הכספת".

 כשנשאל על התנהגותו של "מתוקי" בעת רגע הצילום, קימט המוכר לרגע את מצחו, מנסה להעלות בזיכרונו המודחק את רגעי האימה, ואז השיב: "הוא הישיר את המבט נכוחה, ממש שרף בעיניו הכחולות את עדשת המצלמה, קמץ את פיו ורייר על סנטרו. צילמתי הרבה תינוקות בחיים שלי, אבל אף פעם לא ראיתי כזה מבט חדור להט ומזרה אימים". קולו של המוכר החל להישבר, סנטרו החל לרעוד, והוא הליט את פניו בידיו תוך שהוא ממרר בבכי. "ישר אחרי שהם יצאו סגרתי את החנות, עישנתי שלוש סיגריות ברצף והסתובבתי כמו סהרורי ברחובות קריית ים. כל האתיופים והרוסים שראו אותי שאלו אם הכל בסדר. הם מכירים אותי כאדם קשוח שלא עושה הנחות לאף אחד, גם אם הוא מביא לי אלף תמונות לפיתוח, אבל אני לא חושב שאצליח לחזור למקום ההוא. אמרתי לאשתי לארוז את כל הדירה תוך שעתיים, כי אנחנו עוברים למקום הכי רחוק מכאן שאנחנו יכולים – לקריית חיים".

לא עבר זמן רב, וקיבלנו דיווח נוסף אודות "מתוקי", דיווח שהבהיר לנו מדוע הוא לקח סיכון כשהותיר חתימה כה עזת מבע במצלמתו של בעל חנות הצילום, וצלקת כה עמוקה ומדממת בנפשו. עובדת בסניף של "צומת ספרים" התקשרה אלינו למוקד, ודיווחה אודות ניסיון רמייה מתוחכם.

"הוא נכנס אלינו לחנות, ובהתחלה עבר בין המדפים וליטף כמה ספרים. זה נראה כאילו ממש מבין ומתעניין", סיפרה הבחורה החיווריינית והממושקפת. "אחרי שעבר על כל החנות, והתעכב במיוחד ליד ספרי השירה, הוא הגיע אליי ושלף ספר לבן מתיק העגלה שלו. הוא אמר לי שקוראים לו ז'ורז' פרק, ושהוא סופר צרפתי-יהודי. הוא הסביר לי ששם המשפחה שלו בעבר היה אזולאי, אבל הוא החליף אותו כדי שיהיה לו סיכוי להתקדם בעולם הספרות. הוא נשמע לי מאוד אמין, במיוחד כאשר דיבר על זה שהספר הוא בעצם כתב האשמה נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית, ושבגלל זה בגד הגוף שלו היה קצת מלוכלך בכתמי מטרנה – לטענתו הוא נגד קנייה של בגדים חדשים, ולכן הוא ממחזר בגדים שהביאו לו אחרים".

מוכרת הספרים השפילה פתאום את מבטה, וכבשה אותו בקרקע. "האמת, עכשיו כשאני חושבת על זה, זה באמת נראה כאילו התמונה הצבעונית הייתה מודבקת על הכריכה. אבל אני בחיים לא שמעתי על הז'ורז' פרק הזה, ולתינוק היה לוק אירופאי ועיניים חכמות כאלה, אז זה נראה לי הגיוני שהוא יכתוב ספר כזה".

המוכרת הוסיפה כי היא הסכימה לשלם ל"מתוקי" תמורת הספר, אך התרמית נחשפה כאשר התיישבה לקרוא בספר, ולא הבינה הרבה ממנו. "אני רגילה לקרוא ספרים של אורלי קראוס-ויינר ורם אורן, וכשראיתי שאני לא מבינה כלום מהספר נכנסתי לקרוא עליו קצת באינטרנט, ואז גיליתי את העטיפה המקורית. אני לא מאמינה שככה נפלתי בפח. חשבתי שאני יותר חכמה מזה".

מסקנות ביניים: מתברר שיש לנו עסק עם עבריין הרבה יותר מתוחכם ומסוכן ממה שחשבנו. הידע הנרחב שלו בפסיכולוגיה האנושית, בשילוב עם ההתמצאות בספרות המאה ה-20, יוצר מעין פרופסור מוריארטי מקומי ורב תחבולות. למרבה המזל, גם אני מצויד בידע המתאים כדי להתמודד עמו במישור האינטלקטואלי, בעיקר לאחר שעברתי באקדמיה לשוטרים את הקורס "עידן הפוסט-מודרניזם בראי התרבות – מבורחס ועד סרטי הבורקס". הפצנו את תמונתו בכל הספריות וחנויות הספרים המקומיות, ותדרכנו את העובדים לבל ייפלו שוב בפח.

יש לי הרגשה שהצעד הבא שלו יהיה קשור לעולם הקולנוע. אולי הוא ינסה לשכנע במאי סרטים ללהק אותו לתפקיד בסרט "תראו מי מדבר 4 – נקמת הפעוט", ובכך לגרוף הון עתק מהרווחים ולהטות לטובתו את דעת הקהל. לעצור כוכב קולנוע ולבקש להכניסו מאחורי סורג ובריח יהיה הרבה יותר קשה מאשר לפעול נגד עוד תינוק עבריין, מקסים ככל שיהיה. הזמן פועל לרעתנו. יש לפעול נגד "מתוקי" עכשיו, לפני שהוא פורץ בבכי קורע לב. שיהיה בהצלחה לכולנו.