חוץ. שטח אימונים צה"לי בחודש אוגוסט – יום
חבורת חיילים יושבת על הקרקע הטרשית ומעלת ההבל. בצד מסתודדים שני המפקדים: הקצין אלעד והמ"כ חנן. שניהם חסונים ושזופים.
אלעד: תזכור שזו הפעם הראשונה שלהם. חייבים להביא להם דברים שהם מכירים, למה אלה מעופפים רצח, הראש שלהם בשמיים.
חנן: אתה לא מבין כמה, אחי. אתמול, במסדר, אמרנו להם לבוא שחור על שחור, והשרוטים האלה הגיעו עם הכובעים שלהם מהבית, אתה קולט?
אלעד: בגלל זה חייבים להיכנס לראש להם. אנחנו מגש הכסף שעליו הם מתאמנים. יאללה אחי, בוא נלך להפוך אותם לבני זונות של לוחמים.
אלעד טופח לחנן על הגב, והשניים מתקדמים לעבר קבוצת החיילים. ברגע שהם מתקרבים, החיילים קמים בהתרגשות, נתקעים אחד בשני. כולם עם זקנים עבותים, פאות וציציות. החניך התורן צועק "לקבלת המפקד, המחלקה תמתח להקשב". החיילים צועקים "2,3, הקשב" במבטא יידי בולט.
פנים. בתוך המבנה של המטווח – יום
החיילים עומדים בשורה לפני הקו הלבן. בתוך השטח שלפניהם תקועות דמויות אויב מקרטון, כשעליהן מודבקות כרזות של סרטים ופרסומות בהן מוצגות נשים עם ברכיים ומרפקים חשופים. החיילים משפילים את המבט, או מכסים את העיניים עם הידיים. אלעד צועד הלוך וחזור מאחורי גבם של החיילים, נושא נאום מלא פתוס.
אלעד: מחלקה ה', כשרק הגעתם אליי חשבתי שאין סיכוי שייצא ממכם משהו. חשבתי שאתם חבורה של כלומניקים שלא יודעים לתרום למדינה. מחלקה ה', אני רוצה שתוכיחו לי שאני טועה. אני רוצה שתראו לי בסוף הטירונות הזו שאתם גברים אמיתיים, לא פרזיטים שיושבים כל יום על התחת ולומדים. מחלקה ה', אתם רואים מולכם את הדמויות החשופות?
חניך תורן (צועק במבטא יידי): לא, המפקד! הרבי אמר שאסור לנו להסתכל על שיקסע כזה.
אלעד (פונה לאחור): חנן, תשיג לי את הרבי שלהם בנוכחי במיידי.
חנן מביא את מכשיר הקשר לאלעד, שהולך הצידה ומדבר בשקט עם הרבי בקשר, כשרוב הזמן אלעד רק מקשיב. אלעד מוציא מהכיס כיפה שחורה ושם על ראשו, ואחר כך קורא לחניך התורן, שמדבר בתורו עם הרבי. החניך מחזיר את מכשיר הקשר לאלעד, ומתחיל לעבור בין חבריו בשורה. הוא לוחש משהו באוזניהם, וכל אחד בתורו מרים את ראשו ומישיר את המבט לעבר דמויות הקרטון.
אלעד: יפה, עכשיו שסידרנו את זה אפשר להתקדם הלאה. אני רוצה שכל אחד מכם, כשהוא רואה את הדמות מולו, יחשוב על מישהו שלא שמר שבת או אכל טריפה, ושמגיע לו למות בגלל זה. עכשיו, אני רוצה שתרימו את כלי הנשק שארגנו לכם, ותכוונו את ישר לעיניים של הזונות האלה.
חנן מגיע מאחור עם שקית זבל שחורה וגדולה. הוא עובר בין חייל וחייל, ושולף בכל פעם מהשקית חיתול משומש. כל חייל שמקבל את החיתול מעווה את פרצופו ונאנח לנוכח הסירחון שבוקע ממנו.
אלעד (צועק): אני לא רוצה לשמוע אותכם מתלוננים! מה תעשו כשיבוא מולכם מחבל, תרוצו לרבי שלכם?! בפקודת אש שלי, כל אחד ייקח את החיתול ויזרוק אותו כאילו החיים שלו ושל החברים שלו תלויים בזה. מי שמפספס, ייצא להקיף את בית הכנסת עשרים פעם. מוכנים? אש! קדימה, לחסל אותם!
החיילים צוברים את כל הכוח שהם יכולים, וזורקים את החיתולים המטונפים תוך שהם צועקים בערבוביה: שיקסע, גויה, שאבעס.
חוץ. מגרש חנייה – שנתיים מאוחר יותר
אלעד, לבוש במדי שומר, עומד בכניסה למגרש החנייה עם מכשיר קשר ביד. הוא מצמיד אליו את האוזן ושומע דיווח: "הם מתקרבים אליך. נראה לי שהם חמושים. אם אתה רואה שאתה בנחיתות מספרית רצינית, ננסה להביא לך עזרה". אלעד מאמץ את העיניים ומנסה לזהות דמויות מתקרבות. לפתע חיתול פוגע בפניו ומותיר אותו המום, עם צואה ולכלוך הזולגים על פניו ובגדיו. נשמעות קריאות "שאבעס! שאבעס!".
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 