יוצא מהארון

פנים. חדר נוער טיפוסי – ערב

נער יושב בחדרו. פניו עגומות. מעל מיטתו תלוי פוסטר שבו נראה חייל צה"ל בפוזה קרבית, כשמתחתיו הכיתוב "תנו לצה"ל לנצח". הנער מרים את הטלפון הנייד שלו ומחייג.

נער: טוב תקשיב, אני הולך לעשות את זה. נשבר לי הזין מלהסתיר את זה כל הזמן. אני כבר לא ישן בלילה בגלל זה, זה אוכל אותי מבפנים. כמה כבר אפשר לשחק את המשחק הזה? כל ההצגות האלה מול ההורים, רק כדי שיחשבו שאני כמו כולם. אני הולך עכשיו לספר להם שלא באמת עשינו כושר לקראת הצבא בכל השעות האלה שהיינו ביחד… לא, ההורים שלי לא יעזו לדבר עם ההורים שלך. אתה מכיר אותם, הם יעדיפו להשתיק את זה כמה שיותר, חלילה שמישהו ידע שהבן שלהם לא "גבר גבר"… טוב, תחזיק לי אצבעות, אני הולך לעשות את זה.

הנער מניח את הטלפון בצד, מביט בפוסטר, לוקח שאיפה עמוקה ויוצא מהחדר.

פנים. סלון – ערב

הוריו של הנער צופים בחדשות 2. רוני דניאל בדיוק מדבר על הצורך בעוד טנקים ומטוסים. הנער לוקח את שלט הטלוויזיה ולוחץ על Mute.

אבא: היי, אני רואה את זה.

נער: אני צריך לדבר אתכם.

אבא: אי אפשר אחרי החדשות?

נער: לא, זה חשוב.

אבא: יותר חשוב מרוני דניאל?

אמא: יעקב, תן לו לדבר.

האבא מתרצה בעל כורחו.

אבא: נו, דבר.

הנער בולע את הרוק.

נער: תראו, אני כבר הרבה זמן מסתובב בבטן עם התחושות האלה, ולא ממש ידעתי מה לעשות איתן. נורא קיוויתי שהן פשוט ייעלמו מעצמן, אבל זה לא קרה. לא משנה מה ניסיתי לעשות – כושר, ריצות, צפייה בסרטים – המחשבות האלה רק התחזקו. זה הגיע למצב שבמקום ללכת לקורס של הכושר קרבי, אז התבודדתי עם חבר מהקורס, שגם הוא הרגיש כמוני.

האבא מזדקף בכורסתו.

אבא: רגע, מה אתה רוצה להגיד לי? שאתה…

נער: כן, אני שמאלני.

האמא מכסה את פיה בידה מרוב תדהמה. שנייה אחר כך, היא פורצת בבכי.

אבא: די, די, רבקה. (פונה לנער) יופי, תראה מה עשית לאמא שלך. אתה שמח עכשיו? מי הזריק לך לראש את השטויות האלה? זה המורה לערבית, נכון? אני עכשיו הולך להרים טלפון למנהלת, כדי שיעיפו את המורה הזו על טיל! אני ידעתי מההתחלה שאין לך מה ללמוד ערבית, בטח כשאתה הולך לקרבי.

נער: אבא, זה ממש לא המורה לערבית. זה משהו שאני מרגיש כבר הרבה זמן, במיוחד מאז הטיול של הכיתה לחברון.

עשתונותיה של האם חוזרים אט אט, והיא מצליחה לדבר.

אמא: אני באמת זוכרת ששתקת באותו ערב, ולא ידענו מה קרה לך. חשבנו שלא אהבת את הסנדוויץ' עם טונה שנתנו לך. אני פשוט שכחתי שאתה לא אוהב טונה…

האם פורצת שוב בבכי.

אבא: מי זה החבר הזה מהקורס? זה הנועם הזה? אף פעם לא אהבתי אותו, עם החולצות של פאנק פלויד האלה.

נער: זה בכלל לא קשור אליו. הטיול בחברון גרם לי להבין שאנחנו כובשים עם אחר, ושאין שום אפשרות לעשות את זה בדרך הומנית. ראינו שם איך סוגרים אזורים שלמים רק למעבר יהודים, ואיך הם מתנכלים לסוחרים ולתושבים. אי אפשר להישאר אדיש לדברים האלה.

האם פתאום קולטת משהו. היא קמה בבהלה וממהרת לסגור את החלונות.

אמא: זה מה שחסר לנו עכשיו, שהשכנים יידעו על זה. לא מספיק שהם רוצים שנשלם על ההתקנה של המעלית, אפילו שאנחנו קומה ראשונה, הם עוד יתחילו לרכל עלינו שהבן שלנו הוא איזה פייגל'ה יפה נפש. זה מה שחסר לי.

נער: מה אתם מעדיפים, שאני אהיה מכוער נפש?

האב קם וסוטר לנער על פניו בעוצמה.

אבא (צועק): תשמור על הפה שלך, יא חתיכת דגנרט! אני ואמא שלך עובדים מאוד קשה כדי שאתה תוכל לשרת בשטחים, וזה מה שאנחנו מקבלים בתמורה?! כשאחיך היה בגיל שלך הוא כבר הרג חמישה ערבים, אתה יודע את זה?!

לחיו של הנער אדומה מהסטירה, אבל הוא אינו מאבד משלוות נפשו. הוא קם בעדינות מהספה.

נער: איזה מזל שלא ציפיתי לקבל ממכם תמיכה. לפחות יש לי את נועם שמבין אותי – ההורים שלו הם פעילים של "הליכוד ביתנו". אנחנו הולכים להתנדב ביחד ב"שלום עכשיו", ואין שום דבר שתוכלו לעשות נגד זה. אה, ואמא, עוד משהו קטן – זה לא שאני לא אוהב טונה. אני פשוט צמחוני. מגיל 3.

הנער יוצא מהבית וסוגר את הדלת בעדינות. האמא חוזרת למרר בבכי, והאבא מנסה לנחם אותה.

אבא: אל תדאגי, רבקה, אני מכיר מישהו בעבודה שלבן שלו גם היה את זה. הם שלחו אותו לטיפול במחנה קיץ של הגדנ"ע, והוא חזר משם כמו חדש. אחרי חודשיים הוא כבר התגייס לצנחנים. מחרתיים האזכרה שלו, השם ייקום דמו.

האמא בוכה עכשיו אפילו יותר חזק מאשר קודם. האבא מתיישב על הספה, רגלו מתופפת על הרצפה בעצבנות. הוא מחזיר את הווליום לטלוויזיה. רוני דניאל עדיין מדבר.

רוני דניאל: אני חוזר ואומר: תנו לצה"ל לנצח. בחזרה אלייך, יונית.