חוק הספרים (ביום שאחרי)

חוץ. ליד חנות ספרים – יום

כתבת חדשות צעירה ומצודדת מדברת אל המצלמה.

כתבת: אנחנו נמצאים מחוץ לסניף של רשת ספרים גדולה, ואלו הן השעות האחרונות בהחלט לפני שחוק הספרים נכנס לתוקף, מה שיוביל לסיומם של מבצעי הארבע במאה. נכנסו לבדוק מה הקורא הישראלי חושב על חוק הספרים.

קאט ל:

פנים. חנות ספרים – יום

אנחנו רואים המולה שלמה בתוך הסניף: משפחות – על ילדיהן, עגלותיהן וכלביהן – דורסות אחת את השנייה, ממש בוקה ומבולקה. המוכרים הממושקפים ועדיני המראה נרמסים, פשוטו כמשמעו, תחת רגלי ההמון הצמא לדעת ולמבצעים. אנו שומעים את קולה של הכתבת.

כתבת (VO): כפי שאתם רואים, כל אלו שהספידו את הישראלים, ואמרו שאנחנו כבר לא עם הספר, יכולים בהחלט לאכול את הכובע. עם ישראל עדיין מאוד אוהב ספרים, ומאוד לא אוהב את חוק הספרים.

קאט לאמא מתראיינת. שני ילדים תלויים עליה, מושכים בשערה ולא מפסיקים לצעוק "אמא, אמא".

אמא: אני לא מבינה את זה! באמת! היאיר לפיד הזה ממש הורס את מעמד הביניים (מתעצבנת ופונה לאחד הילדים) רגע, עידו, אתה לא רואה שאמא מדברת עכשיו בטלוויזיה?! (פונה בחזרה למצלמה) הנה, תראי את הילדים שלי, הם מתים על כל הספרים האלה של הערפדים. עכשיו לא יהיה לי כסף לקנות להם ספרים, מה אני יעשה איתם כל היום, אה? הם ישתו לי את הדם!

קאט לאישה מבוגרת, בידיה ערימה של ספרים.

אישה מבוגרת: אני אוהבת לקנות פה את כל הספרים האלה של הבישול, אני עושה מהם מתכונים לבעלי. הוא מת על הדברים האלה – בשר, מרקים, סיני של אהרוני, תאילנדי, הכל הוא אוהב בעלי, שיהיה בריא. עכשיו לא יהיה לי יותר מה לבשל לו. הוא יעשה ממני קציצות אם אני לא קונה עכשיו את הספר של הפשטידות (מציגה למצלמה את הספר "הפשטידות של בני סיידא, מהדורה חדשה – כולל פשטידת הכרובית שראיתם בתוכנית "אחלה שף").

קאט לבחור צעיר.

בחור צעיר: איפה אני ימצא עכשיו בחורות נורמליות, אה? בים? את יודעת מה הולך בים? זה כל הזבל מגיע לשם. עד היום הייתי בא פה לחנות ספרים, מחזיק איזה ספר ביד, כאילו מתעניין כזה, זורק לבחורה איזה משפט כמו "וואלה, זה ספר חזק זה. מתח כזה טוב. לא ישנתי כל הלילה בשביל לקרוא אותו" ובום! אתה תופס אותה! היא מתה לקרוא את הספר, ואתה בינתיים עושה לה טיזרים כאלה, משגע אותה: "אל תשאלי מה קורה בסוף! וואי, את תיפלי מהכיסא כשתדעי מי הרוצח!". והיא כאילו נדלקת מזה. "לא, אל תגלה לי, יא מניאק" וכאלה. זה גומר אותן. אין, מה אני יעשה בלי זה עכשיו? זה מוות. רק פרחות אני יתפוס עכשיו.

דיזולב ל:

חוץ. ליד חנות ספרים – יום

אותה כתבת חדשות צעירה ומצודדת מדברת אל אותה המצלמה.

כתבת: ובכן, חזרנו היום לאותה חנות ספרים, שבוע אחרי שחוק הספרים נכנס לתוקפו, כדי לראות כיצד הוא השפיע על הישראלי הממוצע, זה שרק רוצה לקרוא ספרים טובים, ואם אפשר – שיהיה גם בזול.

קאט ל:

פנים. חנות הספרים – יום

הפעם החנות שוממה כמעט לגמרי. מוכר משועמם עומד ליד הקופה ומפהק, ולקוח בודד, חנון למראה (משקפיים לא אופנתיים, ג'ינס וסנדלי שורש), מסתובב בין מדפי הספרים, מתחת לשלט שעליו כתוב "שירה".

קאט לחנון, שמדבר למצלמה, אבל חצי מהזמן תוקע את עיניו בקרקע מרוב ביישנות.

חנון: אני דווקא מרוצה עכשיו… (שתיקה) אפשר להסתובב בחנות ככה כמו בן אדם, לבחור את הספרים כמו שצריך.

מוכרת ממושקפת עוברת מאחוריו. הוא מסתובב אליה.

חנון: אה, סליחה, יש לכם את הספר הזה עם הפשטידה מהטלוויזיה? זאת עם הכרובית?

המוכרת ממשיכה ללכת, לא מתייחסת. החנון מסתובב בחזרה למצלמה, אבל שנייה אחר כך שוב מסתובב לכיוון המוכרת.

חנון (בקול רם ובביטחון מפתיע): את יודעת מי הרוצח בסוף? שאני יגיד לך? אה?