לויקה

הקיץ האוסטרי הוא קיץ מתעתע. בעוד הימים חמים עד כדי מחנק, מאלצים את הגברות לנופף על עצמן עם מניפותיהן נפנף וחזור, הרי שבשעות בין הערביים מתגנבת לה בריזה קרירה בין המשבים המלהיטים, כמו נוסע סמוי שעולה על החשמלית מבלי שהכרטיסן יבחין בו. תוך דקות ספורות, כבמטה קסם, נמלטים להם אדי החום ומפנים מקומם לאוויר קריר ומשובב נפש.

שעת דמדומים נעימה שכזו הייתה בדיוק השעה שבה לאופולד לויקה סיים את יום עבודתו הארוך ושירך את דרכו אל ביתו. אך בעוד שעל פני הבריות שחלפו על פניו הייתה שפוכה נהרה, אות תודה על כך שעוד יום עבודה זעיר-בורגני הגיע אל קיצו, פניו של לויקה אמרו אסון וחורבן. זה לא שהצטער על כך שעבודתו הסתיימה, שהרי עובדת היותו נהגו האישי של הרוזן פרנץ, אותו נצר נפוח מחשיבות עצמית למשפחת האראך, לא מילאה אותו בתחושת שליחות או העניקה טעם מיוחד לחייו, אלא שבביתו המתינו לו רעיה חמורת סבר, חמישה ילדים שלוחי רסן וחמות אחת שמחמרת בו ללא רחם.

עוד בטרם הספיק לתלות את כובעו על הקולב, וכבר נשמעה קריאה צורמנית מכיוון המטבח, כמו היה זה קולו של האדס הבוקע מן השאול.

"לאופולד, האם זה אתה?" שאלה חמותו אלזה.

"לא, זה הקיסר פרנץ יוזף." סינן מבעד לשיניו.

"לאופולד, מדוע אתה לא עונה? האם זה אתה?"

"כן, אלזה, זה אני ולא אחר", השיב ונאנח.

"לאופולד, אתה יודע שהאנס שוב הרטיב במכנסיו היום, ושמיכאלה לא הכינה את שיעורי הבית בסריגה? אמרתי להם שאבא יטפל בהם כשיחזור."

לויקה לא השיב. הוא לקח את עיתון הערב ששכב לו מגולגל בחוסר מעש על השידה והתיישב על הכורסה הנוקשה עליה נהנה להתפרקד בסופו של יום העבודה המתיש. לא פעם היה נדמה לו כי הספה הזו, אותה קנה עוד כשהיה הרווק ההולל ביותר במורביה, היא חברתו היחידה בעולם מלא המכאובים שבו הוא נדון לחיות ולהתייסר. גבו דאב מיום ארוך של נהיגה בין מאהבותיו של הבוס, בתי מרזח ומסיבות סלון מפוארות (הוא כמובן לא הורשה להיכנס, אלא נותר לחכות בחוץ, בקור, בעודו מחליט מה פחות גרוע: לקפוא מקור בחוץ, או להימצא בבית הצפוף עד מחנק ולשמוע טרוניות בלתי פוסקות מבני משפחתו). ברקע השתוללו ילדיו, מבלי שיפגינו ולו התחשבות זעירה במפרנס היחיד בבית. ואם כל זה לא מספיק, אשתו מריה התעקשה שאמם תתגורר אצלם ותעזור לטפל בתינוק שזה לא מכבר נולד. במטרה לשכוח את צרותיו, לויקה ניסה לשקוע בתוך ה"נויה פרייה פרסה", העיתון שמיצב עצמו כפונה גם לקיסר וגם לנהג של הקיסר. אך בדיוק בשנייה שבה החל לקרוא את מאמר המערכת על סכנת הלאומנות הסרבית ועל היד הקשה שיש לנקוט כלפי המתנגדים לשלטון הדוכס, הגיחה חמותו מן המטבח.

"לאופולד, מדוע אינך עונה? קראנו לך מספר פעמים. הילדים שלך הם חבורה של פראים."
" די, אלזה, הניחי לי.", השיב בלאות.
החמות בלעה את העלבון בשתיקה, והלכה למטבח לדבר עם בתה. לא היה לו ספק כי השתיים דיברו בקול רם בכוונת מכוון, כך שתוכן הדברים יגיע לאוזניו.
"איזה מן אבא זה? מזל שאותך לא גידלנו כך."
"הוא ככה מאז שתיאודור נולד. הוא פשוט לא מדבר ולא יוצר קשר עין."
"נו, יופי. אז את פשוט מוותרת לפלגמט הזה?"
"אמא, תעזבי אותו. הרוזן מעביד אותו קשה. לאופולד מרגיש שמשהו קורה. האדמה רועדת מתחת לרגליים."
"האדמה רועדת בגלל שאלוהים מעניש אותו על זה שהוא לא גבר מספיק. לפחות במיטה הוא ממלא את החובה שלו, או שגם שם הוא עייף?"
מריה צחקקה. "חשבתי שבמיטה אמורים רק לישון, לא? לפעמים אני חושבת שתיאודור הוא הבן של רוח הקודש."

האם והבת צחקו יחד במופע מתוזמר של מפוחים שרקניים. חמתו של לויקה בערה בו להשחית. הוא שקל לרגע להטריח עצמו מן הספה ולהוכיח את שתי המטרוניתות הלא כבודות על כפיות הטובה שלהן. הוא התאווה להטיח באשתו כי גזרתה כה התעגלה מאז הלידה האחרונה, עד כי הוא מתאפק לא לזרוק לפח את כל עוגות הקרם שניט שהיא כה אוהבת לזלול בשעות הלילה. מה היא חושבת, שהוא לא שומע אותה קמה מהמיטה, רק כדי לחזור אליה רבע שעה ו-1800 קלוריות מאוחר יותר? עם זאת, על אף רצונו העז לתקוע טריז באותה משובת נשים נואלת, הוא העדיף את המשך הרביצה על הספה.

"לאופולד, אני יודעת שאתה עייף אחרי יום עבודה, אבל אתה יודע שאמא שלי פה בשביל לעזור לי עם תיאודור והילדים, נכון? היא עושה את זה בשבילם." אמרה אשתו בעודה נכנסת עם מגש ועל ספל תה ורקיקים.

"תודה באמת", הטיח בה לויקה. "אני יכול להסתדר מצוין גם בלי פרצוף המלפפון החמוץ שלה."
אשתו האדימה באחת. "אתה לא מתבייש?! אישה בת 55 עם דלקת פרקים קמה במקומך בלילה להרגיע את התינוק, ואתה עוד מתלונן?!"
"סליחה באמת שאני לא קם בלילה אחרי יום עבודה שמשגעים אותי עם 'לאופולד, בוא ניסע למרתה. הבנתי שהיא לבד בבית ולובשת רק את מדי השרד של בעלה', 'לאופולד, פולין זה רחוק מפה? שמעתי שהאוכל שלהם טעים', 'לאופולד, אכפת לך לחכות בחוץ בקור ובגשם בזמן שאני שוכב פה עם נשים עשירות ומפונקות שבחיים שלהן לא היו צריכות לחלוב את הפרה כדי שיהיה להן ממה להכין משקה קקאו חם'. סליחה באמת!"

החמות, שעד לאותו מונולוג נסער של לאופולד עוד ניסתה להצטנף בפינת האוכל – עד כמה שניתן להצטנף בפינה כשאת שוקלת 110 קילו ולבושך הוא שמלה עתירת שכבות קציפתיות – הצטרפה למערכה במלוא חרונה.

"כל הזמן 'הניחו לי! הניחו לי! אני עובד קשה כל היום'," היא תקפה מהפינה כחייל בתול ושטוף הורמונים בצבא האימפריה שהמתין כל חייו לפקודת ההסתערות. "אתה רוצה שהילדים שלך יגדלו להיות פועלים לא מחונכים?!"
"למה את לא אומרת את מה שאת חושבת? פשוט תשאלי: אתה רוצה שהילדים שלך יגדלו להיות כמוך?! את יודעת טוב מאוד שבזכות העבודה הקשה שלי יש פה ממרח ליפטאואר על השולחן!"
"אתה בדיוק כמו בעלי, עליו השלום. ישב כל היום בעבודה, וכשהגיע הביתה חשב שמגיע לו להמשיך לשבת על הישבן הנפוח שלו. כל הזמן 'אלזה, איפה השניצל הווינאי שלי?' ו'אלזה, הפראק שלי כבר מגוהץ?', למרות שהפעם האחרונה שהוא יצא לרקוד ואלס הייתה בחתונה שלנו, וגם אז הפראק כבר בקושי עלה עליו."
"תקשיבו שתיכן! היה לי יום נוראי בעבודה, התייחסו אליי כמו לאיזה יהודי מושתן, והגב הורג אותי בגלל הדוושות המזופתות האלה באוטו. אתן בכלל יודעות מה זה להסיע מכונית עם 20 כוח סוס? אה?! זה מאמץ בל יתואר! ועכשיו תתנו לי לקרוא בשקט את העיתון שלי. יש דברים יותר חשובים בעולם הזה מהשטויות שלכן!"

השתיים חזרו להסתודד במטבח. לויקה פרש את העיתון מול עיניו ונאנח. אין סיכוי שהן יבינו מה זה להיות בורג קטן וחסר חשיבות, חשב לעצמו. הן לא מספיקות חכמות בשביל זה.

למחרת בבוקר, כפי שנקבע, שימש לויקה כנהגו האישי של פרנץ פרדיננד. הבוס שלו, הרוזן פרנץ, ביקש מלויקה בתחילת היום לשמור היטב על פרדיננד ואשתו, אחרת הוא יסדר לו עבודה כמנקה מחראות בקסרקטין שכוח אל ברומניה. לויקה חייך אל הבוס שלו, ואז העביר את מבטו על הארכי-דוכס בעל שפם האדירים ועל אשתו, כולה מפודרת ובעלת שיער נוקשה המתנוסס אל על כזנבו של טווס. "הם כל כך מלאים בעצמם," אמר לויקה בלבו, "בא לי לפלוט עליהם את כל הזאכרטורטה שאכלתי הבוקר".

המשימה שהונחה לפתחו הייתה לנסוע בראש השיירה של הארכי-דוכס בעת ביקורו בסראייבו, בירת בוסניה. לא משימה סבוכה מדי עבור נהג מקצועי שכמותו. לויקה נסע ברחוב המרכזי בעיר, בעוד פרדיננד ואשתו ישבו מאחור ונופפו לאזרחים. כמה סבתות הריעו להם, אך הרוב המוחלט של הבוסנים נחלק לשניים: אלו שנותרו באדישותם, ואלו שהביטו בשיירה ובנוסעיה במבט מלא משטמה.

אבל כל המראות הללו חלפו על יד לויקה, שלא הצליח לסלק ממחשבותיו את מאורעות הערב הקודם – הוא ראה לנגד עיניו את חמותו ואשתו גוערות בו, בעוד ילדיו המופרעים זורעים הרס בכל הבית ולא נותנים לו מנוח. זעם גאה בו, ופרקי אצבעותיו הלבינו מהאחיזה ההדוקה בהגה. הנהיגה הפכה בשלב הזה כה מוכנית, עד כי לויקה לא הבחין בבחור צעיר שנעמד במפגיע מול השיירה כשבידו חפץ לא מזוהה.

"רימון!" נשמעה צעקה, ולויקה התנער משרעפיו. הוא זיהה את החפץ העגלגל מתעופף באוויר לכיוון כלי הרכב והפנה את ההגה בחדות לכיוון השני. בזכות תגובתו המהירה, הרימון חלף על ידם והתפוצץ בסמוך לכלי רכב מאחוריהם, שנשא חיילים מעוטרים בצבא האוסטרו-הונגרי. לויקה וידא שהסכנה חלפה, עצר את המכונית בצד ונפנה אל יושבי המושב האחורי.

"אתם בסדר פה? ניצלנו ממש בנס."
אשתו של פרנץ פרדיננד הייתה צפודה במושבה. היא לא רצתה מלכתחילה לצאת למסע הזה. הארכי-דוכס, שיודע אילו צרות ימתינו לו בבית, פרק את תסכולו על הנהג.
"סע לבית המושל מיד! נו, למה אתה מחכה?!"
"צדקתי", חשב לויקה, "הצלתי אותם הרגע ממוות בטוח, אבל הם מוציאים את העצבים עליי. בפעם הבאה הם יכולים רק לחלום שאציל אותם."

הנסיעה עד לבית המושל לוותה בשתיקה כבדה. באופן אבסורדי, לויקה העדיף להיות כבר בביתו. "מוטב השטן שאתה מכיר מכל נבלה חדשה, גם אם השטן הזה הוא פרה שמנה עם נטייה לצדקנות", הוא הרהר. את האווירה המתוחה הם נשאו עמם פנימה, אל בית המידות של המושל. ממקומו בקיטון הצר של הטבחים, שמע לויקה את פרנץ פרדיננד שופך את חמתו על המושל.
"ככה אתם מקבלים פה אורחים, עם רימונים?!", הטיח הארכידוכס במושל.

למרות הנסיבות המחמירות של מוות כמעט ודאי, ללויקה לא היה ספק שפרדיננד עצבני רק בשל סיבה אחת: שאף שיערה משיער ראשה של אשתו לא נפגע. הוא כנראה לא היה מזיל דמעות רבות אם מוחה החלול היה סופג איזה רסיס קטלני. כעבור מספר דקות, בהן הספיק לויקה לנגוס כמה נגיסות הגונות בקותל חזיר, נשמע קולו הרועם של הארכי-דוכס.

"נהג, איפה אתה?! נהג!!"
לויקה מיהר למחות את פיו ולצאת החוצה.
"בוא, אנחנו נוסעים לבקר את הפצועים."
פרדיננד נפנה לאחור, לעבר אשתו, ואמר לה: "סופי, אני לא מתכוון ללכת לשם לבד. מה שחסר לי עכשיו שבעיתונים ידווחו שאני לא מצליח לשלוט אפילו באשתי."

השלושה יצאו אל כלי הרכב כשהם עטופים באותה שתיקה כבדה עמה נכנסו לבית. השיירה החלה לעשות את דרכה לכיוון בית החולים. רוחו של לויקה הייתה שפופה אף יותר מקודם. נדמה היה לו כי בכל מקום אליו ילך, יתייחסו אליו בזלזול משווע. בעיני רוחו הוא ראה את כולם: פרנץ פרדיננד ואשתו הנרגנת, אשתו הנרגנת של לויקה עצמו, ולבסוף – חמותו. כולם התנשאו מעליו וגערו בו, כש"למה" היא מילת המפתח בכל גערה.
"למה אתה לא מחליף לו את הבגדים המלוכלכים?", "למה אתה לא מסתכל עליי כשאני מדברת?", "למה לא נתת לרימון להרוג את הכסילה הזו?".
דוק של זעם כיסה את עיניו של לויקה, וכתוצאה מכך הוא לא הבחין שהמסלול בו הוא נסע אינו המסלול הנכון לבית החולים. פרנץ פרדיננד ואשתו ישבו מאחור זעופי פנים בעודם מביטים החוצה, לא מודעים כלל לכך שהשיירה אינה נוסעת במסלול שיועד לה.

לפתע, כאילו משום מקום, הופיע מולם קיר. לויקה, כל גופו רועד מהמחשבה על חדלי האישים שהוא נאלץ לסבול לא רק בימים האחרונים, אלא כל חייו – אחיו הלא יוצלחים, שהפליאו בו את מכותיהם; התלמידים בבית הספר שהקניטו אותו על שיניו העקומות; אביו ואמו שרק חיכו שיתחיל להביא פרנסה הביתה – רטן לאחר שהבין כי הוליך אותם בטעות אל דרך ללא מוצא. הוא הבטיח לעצמו כי ברגע שיחזור הביתה יעניק לחמותו כזו שטיפה, שהיא תארוז עוד באותו הערב את מטלטליה ותחזור אל מאורת הצפעונים שממנה באה.

לויקה עצר את כלי הרכב וסימן לנהג שמאחוריו שעליהם להסתובב, והחל לבצע את התמרון הקשה ברווח הצר שבין המכונית לקירות הבתים והחנויות שמסביב. הוא ידע שאם ישפשף אפילו במעט את המכונית, בבת עינו של הרוזן פרנץ, יקלוט הבוס את השריטה בעיני הנץ שלו, ויעניש את הנהג בכך שיטיל עליו את מלאכת ניקיון האורווה הממלכתית.

אוי, כמה שהוא שונא את כל הפרנצים הנפוחים האלה! חשב לויקה והתרתח, בפעם המי יודע כמה באותו היום, שעה שגברילו פרינציפ, שישב בבית קפה לצד הדרך, שלף את אקדחו מהחגורה ועשה את דרכו לכיוון המכונית המתמרנת בכבדות. "זהו, מחר אני מתפטר ועוזב הכל", נשבע לויקה בינו לבינו, שניות ספורות לפני ששתי יריות הדהדו בין קירות הבתים והחרידו את היונים משלוותן.