מן הארכיון

קניות (או לא להיות)

"היו אלה הביקורים השבועיים בסופר – אירועים פרוזאיים וחסרי ייחוד לחלוטין – שגרמו לו להבין עד כמה חייו הם לא יותר ממוץ ברוח ההיסטוריה. ליתר דיוק, הייתה זו פעולת פתיחת השקיות בקופה: אותה הרטבה של האגודל והאצבע המורה בעזרת קצה הלשון, ואז מישוש קצה השקית במטרה להפריד את שני קצותיה, ואז התפחת השקית על ידי ניעורה בתנועה חדה, והנחתה מעדנות ליד המסוע – כאילו לפני רגע לא נהג בה באלימות ובחוסר סבלנות לנוכח ניסיונותיה העיקשים להישאר סגורה ושטוחה – רק כדי להאביסה מלוא מוצרי החלב.

באותם הרגעים, כשהוא מלקק ומתפיח שקית אחר שקית, חלפה לנגד עיניו ההיסטוריה הארוכה של בני משפחתו: ברגע אחד ראה בעיני רוחו את סבתו, עולה חדשה מרומניה, מלקקת את קצות אצבעותיה החרבות שוב ושוב, מנסה להבין כיצד יש לנהוג באותן שקיות פלסטיק ארורות ולחלוטין לא מתמסרות, אחרי ש-60 שנה תחת משטר קומוניסטי לימדוה שאת הקניות הקצובות עד מאוד יש לדחוס לתוך שק בד ממורטט ומטולא; לאחר מכן צפה בדמיונו דמותו של סבא רבא של סבתו, חייל בצבאו של המלך קרול, שנשלח לשרת בבסיס שכוח אל על גבול הונגריה, שם מפקד סדיסט התעלל ובו ושלח אותו למטבח לקלף 40 קילוגרמים של תפוחי אדמה, כל זאת באמצעות סכין חלודה, שרק הרטבה חוזרת ונשנית שלה עם רוק סייעו בידו להצמיד את התער החלוד אל כל תפוח אדמה, שניצנים כבר הנצו בו, ולהפשיט אותו מעורו (כשסיים, כעבור 14 שעות סיזיפיות עד זרא, הלך להתפנות במחראה, נרדם מרוב עייפות וקרס לתוך בור הספיגה. גופתו הוצאה משם רק כעבור יומיים, ולאחר ששלושה חיילים מפלוגתו הוצאו להורג משום שסירבו פקודה לשלוף את חברם מהבור מעלה הבאשה); דמיונו הפליג אפילו עד התקופה הפרה-היסטורית, כשאחד מבני משפחתו הקדמונים ביבשת אירו-אסיה למד כיצד להרטיב את קצות אצבעותיו ולהפריד עלים שנדבקו להם יחדיו, כך שיוכל לדחוס ביניהם מלוא החופן אגוזים ותותי בר שליקט, ובכך יצר – שלא מדעת – את הסנדוויץ' הראשון בהיסטוריה.

וכשהסתיים מצעד זה של דמויות לחלוף לנגד עיניו והוא התנער לאטו משרעפיו, הביטה בו הקופאית במבט עייף, עוצרת בעצמה לא להפטיר כלפיו איזה "נו, אתה משלם או מה? אני גמורה מעייפות". הוא, בתגובה, החזיר לעומתה חיוך חלול, שלף את כרטיס האשראי וחשב לעצמו: בשבוע הבא שוב אהיה פה, וגם בזה שאחריו, ובזה שאחריו, עד שגופי או מוחי לא יוכלו לשאת יותר את נטל הקיום, וישלחו אותי לעשות את צרכיי בחיתולים למבוגרים שילדיי יקנו לי, לא בלי לעוות מולי את פרצופם כפוי הטובה. אז מה הטעם בכל זה?

"תרצה משהו מהמבצעים? סכין גילוח? וופלים בטעם לימון?", קטעה הקופאית את קו המחשבה האובדני שלו.
"לא, תודה", ענה לה באדיבות מעושה, "אולי בשבוע הבא"."

(מתוך "קניות", רומן בכתובים*)

*לא באמת

bakery-793856_1280

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s