פנים. קליניקה של פסיכולוג – ערב
הפסיכולוג והמטופל יושבים על כורסאות זה מול זה. אנחנו נכנסים באמצע הטיפול, ישר לתוך שטף הדיבור של המטופל.
מטופל: אתה מבין? כשאני שם את הכיסוי הירוק, אני מרגיש כמו האנה הורבאת מבנות, היפסטר כזה עם חיים מגניבים וחסרי אחריות ועם מלא מוזיקה מיוחדת שסחים לא שומעים כי הם נתקעו אי שם בשנות ה-90 עם השיר המעצבן הזה של ה-verve עם הכינורות, שרואים אותו הולך ברחוב ושר, ושום דבר לא מעניין אותו.
פסיכולוג: וזה צד שאתה אוהב.
מטופל: כן, אבל לא תמיד. אחרי איזה שעה, או אפילו פחות, אני מוריד את הכיסוי מהאייפון, ואז אני הופך לאיש עסקים קר כזה, שהעיצוב הנקי של הטלפון גורם לאנשים מסביב להסתכל עליו ולהגיד "ואוו, איזה איש עסקים מדהים!". תחשוב על זה, אם דון דרייפר, ההוא ממאד מן, אתה מכיר, היה חי היום, הוא בטוח היה הולך עם אייפון בלי כיסוי. אתה מצליח לדמיין אותו שוכב עם מישהי שווה שהוא הכיר רק לפני רגע, ואז באמצע יש לו טלפון והוא שולף איזה אייפון עם כיסוי כזה עם אוזניים של ארנב ועונה בקול עמוק: Betty, I can't talk right now? בטח שלא! כי הכיסוי הופך אותך לאחד שלא יתקדם בחיים לשום מקום, לאיזה סטודנט למדעי הדשא בגילמן שבטוח שאם הוא מכיר להקה שאף אחד לא שמע עליה, זה הופך אותו לבן אדם פחות מרובע, שהחיים שלו הם לא מירוץ עכברים מטורף. אתה מבין?
פסיכולוג: אני חושב ששני הצדדים האלה בך נמצאים במאבק מתמיד – מצד אחד אתה רוצה את תחושת החיות וחוסר האחריות, להיות איזה היפסטר, כמו שאתה מכנה את זה; מצד שני אתה גם רוצה להיתפס בעיני הסביבה – וגם בעיני עצמך, אני חושב – כמצליחן, אחד שטיפס את כל הדרך למעלה בעבודה קשה והמון כריזמה.
מטופל: נכון, הבעיה היא ששני הצדדים רוצים לנצח, ואני נורא מפחד שבסוף שניהם מפסידים.
פסיכולוג: ואם הייתי מבקש ממך לבחור צד אחד שינצח, במה היית בוחר?
מטופל: נראה לי שהייתי עובר לאנדרואיד.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
תגובה אחת בנושא “אייפונולוגיה (2)”