טיולית. אוגוסט 1998, שטחי האימונים של בית הספר לשריון, אי שם בדרום הארץ. פנסיה של הטיולית מפלחים את העלטה המוחלטת שאופפת את שטחי האימונים הבלתי נגמרים. בתוך הטיולית מטלטלים טירונים מבוהלים, שמנצלים את דקות החסד של הנסיעה כדי לגנוב שינה חטופה. לפתע הטיולית נעצרת. ראשים נחבטים במושבים שלפניהם. הטירון ליאור גלציאנו מתנער מהשינה החטופה, טעם מר של ביצים קשות בפיו. על כתפו מרייר אחד מחבריו לפלוגה. גלציאנו מביט דרך החלון, אך הדבר היחיד שהוא רואה זה את ההשתקפות של עצמו. הוא מצמיד את ראשו אל שמשת הפלסטיק המהוהה, מבין שבחוץ ישנה עלטה שגורמת לביטוי "חושך מצרים" לעמוד מבויש בפינה ולהרטיב במכנסיו. ואז זה מגיע – אותה אוושה שלנצח תיחרט בזיכרונו כצליל האימה המוחלטת; אותו "פשששש" שמשמיעים המנועים ההידראוליים המיושנים שאמונים על פתיחת הדלתות. מול גרם המדרגות נעמד המפקד הקשוח – זה שפגשתם כעבור שנים באוניברסיטה ונראה לכם כמו חולד מבוהל שלא מוצא את דרכו במבוך – ופוקד: "30 שניות הייתם בחוץ בשלשות עם כל הציוד שלכם. זוז!". הו, האימה! מילים לא יוכלו לתאר את הבהלה שממלאת את חלל הטיולית – טירונים טרוטי עיניים מטפסים אחד על השני כאילו חייהם תלויים בכך; אפודים נתלשים ונזרקים מחוץ לדלת; קנים של רובים עטופי חול מתנגשים זה בזה כבמחול חרבות. כעבור 50 שניות, שנדמות כנצח, מצליח אחרון הטירונים לרדת בגרם המדרגות המתכתי ולהשלים שלשה. שוב נשמע צליל ה"פששששש", דלתות הטיולית נסגרות, והיא ממשיכה בדרכה אל הלא נודע. המפקד מזרה האימים מביט בשעון שלו וצורח לעבר הטירונים: "מחלקה 1! רואים את העץ שם?" (מצביע לכיוון כלשהו. כל כך חשוך, שבקושי רואים חלק זרחני כלשהו בשעונו של המפקד, שלא לדבר על כל דבר אחר). שתיקה. "רואים?!", הוא מרעים בקולו – זה שכעבור שנים יישמע לכם צפצפני. "כן, המפקד!" שואגים הטירונים, שהדבר האחרון שהם רואים זה עץ באמצע המדבר. "30 שניות נגעתם בו וחזרתם. זוז!". קאט ל:
יוני 2013. שטחי האימונים של בא"פ לכיש, אי שם במקום הזה שמגיעים אליו רק אם יש מילואים. המילואימניק ליאור גלציאנו מתנער משינה לא שינה על מיטת מתכת בעלת קפיצים רעועים שנראים מהצד כמו כרסה ההריונית של כלבה. הוא נאנח, מדליק את הסמארטפון, בודק כמה נגמר המשחק של ליל אמש בליגת האלופות, מביט בתמונות של הילדים שאשתו שלחה לו, נאנח שוב, לוקח כמה לגימות מהקפה השחור שאחד מחבריו לפלוגה הספיק להכין, לוקח את האפוד והנשק, נאנח, יוצא מהאוהל, נאנח, משרך את דרכו לעבר הרחבה שבה כל החיילים מכונסים, אומר משהו על כך שנשבר לו כבר מהמילואים האלה, נאנח, נזכר שלא הטיל את מימיו אחרי שנת הלילה, ניגש לצד הדרך, מטיל את מימיו כאחרון הברברים, מפשפש באחוריו, נאנח, חוזר אל שאר החיילים, ממתין מספר לא מבוטל של דקות, מקלל את המפקדים על כך שהעירו אותו מוקדם שלא לצורך, שותה עוד קפה שחור שמישהו הכין כי היה לו משעמם, רואה באופק את הטיולית מתקרבת אליהם, נאנח, ממשיך להביט לעבר האופק עד שהטיולית נעצרת מולו, מבין בפעם המי יודע כמה שצה"ל אולי יכול להגיע עד הכורים הגרעיניים באיראן עם מטוסי קרב, אבל לנצח יסיע את חייליו הפשוטים במכלאות על גלגלים, שומע את ה"פשששש" שהוזכר לעיל, נזכר למשך מספר שניות בטירון המבוהל שהיה, חש שוב את כאבי הגב, נאנח.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
תגובה אחת בנושא “עוד משהו שכבר לא אראה במילואים #3”