כרטיס "בהצדעה". אני יושב ומתבונן בו בעיניים מצועפות. תוך כדי שאני הופך אותו בידי, עולים בעיני רוחי הרגעים הנפלאים שהתאפשרו לנו בזכותו, רק בזכותו: למשל, אותו יום שלישי בצהריים, יום חול סתמי לחלוטין, בו הלכנו אני והוא לבית הקולנוע, כי הוא העניק לי רק הנחת יחיד בגובה חמישה שקלים. נכון, נאלצתי להפסיד יום עבודה בגלל זה; וההנחה הייתה רק על הסרטים ששמותיהם מתחילים בפ' סופית ושהוקרנו ביום חול בשעה 13:30; ושילמנו 29 שקלים לגביע פופקורן בינוני, שנראה דווקא די קטן; ובגלל שהיינו לבד באולם, הסדרן אפילו לא טרח לשבת בפנים, והמזגן ממש הקפיא אותנו, והתחלתי להשתעל דם עוד לפני שהפרסומות נגמרו; והסרט לא היה בפוקוס, אבל שוב – לא היה למי להגיד, כי גם המקרין הלך לעשן ג'וינט בחנייה עם הסדרנים; וכשיצאנו מהאולם בסוף הסרט ראינו את כל הסדרנים והמקרין יורדים על דלי ענק של פופקורן בלי לשלם על זה, כי הם היו ערסים במאנץ'; ויכולתי להמשיך ולפרט פה את כל הרגעים הפחות נעימים שחווינו, אבל מה שחשוב הוא שקיבלנו בזכותו הנחה של חמישה שקלים, והבטנו על הזקנים והנערים המשועממים שהיו באותו יום שלישי בצהריים בקניון, ואמרנו לעצמנו בלב שהם סתם ג'ובניקים שלא עושים מילואים ואין להם כרטיס "בהצדעה", ובגלל זה הם לא יכולים לקבל את כל ההטבות המפליגות שאנחנו מקבלים, והכרטיס של "בהצדעה" קרץ לי את הקריצה הסודית שלנו, ואני ניסיתי להסתיר את החיוך הקטן והזחוח שעלה על שפתיי, אבל לא ממש הצלחתי, ולמען האמת – לא ממש היה לי אכפת באותו רגע, כי יום למחרת הייתי צריך לחזור לעוד שבועיים של שמירות על התנחלות שכוחת אל, משהו שהאחרים לעולם לא יעשו, והתחלתי להצטער בשבילם, ונכנסתי לשירותים בקניון, התיישבתי על האסלה ובכיתי כמו ילדה קטנה.
הייתי מספר לכם גם על שאר הרגעים בהם הכרטיס הרעיף עליי מדובשו, כמו ההנחה של שני אחוזים שלמים על מחשב נייד ששוקל כמו נער בן 16 עם עודף משקל, אבל אני מפחד שרגשותיי לא יוכלו לעמוד בזה, ולכן אחסוך את זה מעצמי. אבל תזכרו דבר אחד – אם אני מביט בכם וחיוך זחוח על פניי, זה רק בגלל שאני זכיתי גם לאהוב, וגם בהנחה שאפשר למצוא טובה ממנה בכל אתר קיקיוני באינטרנט.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 