באגסי ובולי. מעשה בשני אחים, באגסי ובולי, שגדלו כל חייהם באחת משכונות המצוקה של מגדל העמק. אין זה ידוע אם באגסי ובולי הם שמותיהם האמיתיים, פרי גחמה בלתי מוסברת של אמם החד-הורית, או כינוי שדבק בהם מילדותם המוקדמת בהצלחה רבתי, עד כי אפילו המורות בבית הספר הקריאו שמות אלה מדפי הנוכחות (מכיוון שמגדל העמק היא עיר שהקונפורמיזם השמי מושל בכיפתה, עד כדי כך של-50% מהגברים בעיר קוראים דוד, ול-50% הנותרים – איגור, אנו יוצאים מנקודת הנחה שהאופציה השנייה היא הסבירה יותר. עם זאת, זה לא קשור לענייננו, ולכן נמשיך הלאה מבלי לתת דעת נוספת על מדרש השמות).
זר לו היה מתבונן בבאגסי ובולי, לא היה מנחש לעולם כי מדובר בשני אנשים שיצאו מאותו הרחם: באגסי, האח הבכור, היה שחרחר, נמוך וכעור, וסבל מאז שנולד בלידת עכוז מפיתול מוזר בעצם האגן, שגרם לו ללכת כאילו האגן שלו הוא נורה המוברגת שוב ושוב, מבלי שאי פעם תאיר; בולי, לעומתו, היה בחור גבוה וחטוב, שופע ביטחון עצמי, שהפיל ברשתו את בנות מגדל העמק מאז היה בן 4. הדבר היחיד שהיה משותף לשניהם הוא העובדה ששניהם נזקקו למשקפיים עבי עדשות. אך בעוד שהמשקפיים גרמו לעיניו של באגסי להיראות כאילו הן תיכף יוצאות מחוריהן, לבולי הן דווקא שיוו מראה אינטליגנטי, שגרם לבנות הנחשלות להאמין כי הוא לא רק יפה, אלא גם יצליח לחלץ אותן באמצעות שכלו מחיים של דלות ופרובינציאליות עקרה.
למרות שבאגסי היה מבוגר מבולי בשנה, החליטה אמם – יש שיגידו בחוכמה, אחרים יישבעו בנקיטת חפץ שבכך היא גזרה עליהם חיים של זיוף ונכלוליות – כי על באגסי להישאר שנה בגן, על מנת שיוכל לעלות יחד עם בולי לכיתה א'. כבר ביום הראשון ללימודים התבררו סדרי העולם: בולי הוא מלך הכיתה, מסמר המפגשים החברתיים וחביב הבנות, ואילו באגסי הוא הסרח העודף שנלווה אל אחיו הקטן לכל מקום. לזכותו של בולי יאמר שהוא מעולם לא התבייש באחיו; אם כבר, ההפך הוא הנכון – כאשר העז אחד הילדים לשאול את בולי מדוע הוא לא נפטר מאחיו הלא מקובל, הפליא בו בולי את מכותיו עד כי מעולם לא נשאלה יותר שאלה מעין זו בשום סיטואציה חברתית.
מי שמצפה לקרוא כי באגסי היה האח השקט אך החכם, זה שהכין את שיעורי הבית גם עבור אחיו, נכונה לו אכזבה (ובכלל, מומלץ לו גם שיפסיק לצפות בסרטים אמריקאים קיטשיים עד כדי בחילה); שני האחים היו תלמידים בינוניים עד גרועים, מדשדשים במי האפסיים של מערכת החינוך במגדל העמק. את התיכון סיימו אומנם עם תעודת בגרות מלאה, אך בספר המחזור נכתב על אודותיהם: "את באגסי ובולי תמיד תראו ביחד
הם שני אחים, אבל אחד מכוער פחד
ראינו כבר אנשים יותר מבריקים משניהם
אז כנראה שהרבה לא ייצא מהחיים שלהם" (כאן המקום לציין כי כותב הטקסטים של המחזור, צעיר רוסי וחומד לצון בשם איגור [אלא מה?], נמצא כעבור שנה תלוי בחדרו בבסיס התובלה שבו שירת. במכתב שהשאיר אחריו כתב "ביי, חארות").
לצערנו, איגור לא נשאר עמנו מספיק זמן כדי להיווכח עד כמה נבואתו הייתה מדויקת לתקופה מסוימת. כאשר השתחררו באגסי ובולי מהצבא, אחרי שלוש שנות שירות משמימות ובלתי מועילות בעליל כמפעילי ממטרות בבסיס שאין בו ולו ממטרה אחת לרפואה, הם ניסו את מזלם בעולם התעסוקה החד-גוני של מגדל העמק: תחילה כמתדלקים בתחנת דלק, עבודה ממנה פוטרו כעבור שבוע משום שמילאו 15 פעמים סולר במכוניות בנזין סטנדרטיות; אחר כך כמוכרים בחנות בגדים בקניון, עבודה ממנה סולקו בבושת פנים כשהתברר שהם גונבים תחתונים ומחביאים אותם בכיסיהם במשך כל המשמרת; ולבסוף כמחלקי פלאיירים בתיבות דואר, עבודה בה ייתכן כי היו מצליחים להחזיק מעמד יותר מימים ספורים, אלמלא הבוס שלהם – צעיר שהיה מבוגר מהם רק בשנתיים – החליט שהוא הולך להשתלט על עסקי הפלאיירים בעיר הגדולה חיפה, ונטש אותם לאנחות האבטלה.
היה זה אחד הימים שלאחר מכן – יום סתמי עבור מיליארדי אנשים ברחבי העולם, שרק רצו לצלוח אותו בשלום, להשכיב את הילדים לישון ולראות את הגרסה המקומית של "כלבוטק" – שבו כל התחזיות והחמשירים הגרועים על חיים של סתמיות ובינוניות הופרכו באחת. באגסי ובולי ישבו מול הטלוויזיה, לועסים בקול פיצוח רם את חיקויי הבמבה והביסלי שאמם הכינה להם מאז שהיו ילדים קטנים, משום שכעובדת במתפרה ידה לא השיגה את החטיפים האמיתיים, אך גאוותה לא הרשתה לה לחסוך מילדיה את התענוג של אכילת חטיפים לא בריאים ובוודאי לא מזינים.
"בואנ'ה באגסי, חשבתי על משהו." אמר בולי לאחיו.
"אאההמממ." ענה באגסי כשפיו מלא בתערובת של חטיפים מלוחים יתר על המידה.
"מה אם נתחיל לייצר פה בבית את הבמבה והביסלי שלנו, ונתחיל למכור אותם בחוץ?" העלה בולי את הרעיון באגביות, מבלי שישער עד כמה אותה הבלחה לא אופיינית לו של יוזמה ויצירתיות תשנה את מהלך חייהם.
"אאהההממממ." המשיך באגסי להמהם, בעודו בוהה בתכנית בישול של שף אלמוני עם מבטא צרפתי ושרשרת שעליה סמל "חי" גדול ובוהק.
"אמא!" צעק בולי אל האוויר שמעליו, יודע שכמו תמיד קריאתו תיפול על אוזניה הכרויות והחרדות של אמו, "מה המתכון של הבמבה וביסלי שלך?"
באגסי ובולי למדו עד מהרה לשחזר את המתכון של אמם, והוציאו אף הם תחת ידיהם חטיפים בעלי מרקם לא מוגדר וטעם של קרטון שנרטב בגשם וכלב השתין עליו. השניים ניסו תחילה למכור את מרכולתם לבעל המכולת השכונתית, אך לאחר שזה האחרון טעם את מעשה ידיהם, הוא עיווה את פרצופו, ירק החוצה רביכה צהבהבה מנוקדת בגוני חום והעיף אותם מכל המדרגות. התחנה הבאה שלהם הייתה בית הספר היסודי – הם נעמדו מדי הפסקה מחוץ לשערי בית הספר וחיכו לבני ה-6 עד 12 שכבר טעמו טעמה של סיגריה ראשונה, מנסים לשכנעם כי השילוב של באגסי ובולי יחד עם קולה קרה הוא שילוב אלוהי. בימים הראשונים היה נדמה להם כי תכניתם נוחלת הצלחה, והם אף נאלצו באמצע היום לרוץ לביתם כדי לבשל מנה נוספת של חטיפים. אלא שהשמחה הייתה קצרת מועד – כעבור מספר ימים החלו להופיע בתקשורת המקומית, בעיקר במקומון "יאללה מגדל!", ידיעות על כך שהילדים לוקים במיחושי בטן עזים וקלקולי קיבה בלתי מוסברים. תחקיר מקיף שנערך עבור הגיליון הבא של המקומון עלה על תופעת החטיפים המזויפים; עד היום מתגאה העורך בכותרת שנתן לכתבה: "האחים חיקויים", והשניים נאלצו להסתתר מספר ימים אצל קרוב משפחה בחצור הגלילית.
"יש לי רעיון מעולה בשבילכם," אמר קרוב המשפחה באחת מארוחות הערב, "יש לי בן דוד מדרגה שלישית שהוא אחראי על האספקה בבסיס תובלה פה באזור. עכשיו עם כל הקיצוצים האלה בצבא הוא רק מחפש מאיפה הוא יכול לקצץ עוד. אז במקום המבורגרים הוא קנה צמיגים משומשים מאיזה משחטת רכב בקלקיליה, ואפילו את הגבינה הלבנה הוא החליף אצלו בבסיס בזרע של טירונים של גולני שסחטו מהמדים שלהם. אבל הוא חייב למצוא מאיפה עוד לקצץ, אחרת יעיפו אותו לאזרחות, שם הוא יהיה מקסימום נהג של הרכבים האלה ששוטפים את המדרכות, ונראה לי שהחטיפים האלה שלכם יבואו לו בול".
אמר, ולא ידע עד כמה צדק. כששמע בן הדוד מדרגה שלישית על החטיפים המדמים במבה וביסלי, שיכולים להירכש בעלות מופחתת של 20 אחוזים, הוא כבר דמיין בעיני רוחו כיצד הוא עולה לבמה לקבל את פרס הנגד המצטיין של פיקוד צפון, שנה בלבד לאחר שחזה בעיניים כלות ברס"ל כהן מקבל את הפרס על התקנת תבשיל לוף ועגבניות בנוסח פרובנס, שיש שנשבעו שטעמו זהה לחלוטין למיטב התבשילים שיש לחבל הארץ הצרפתי להציע, לפחות כפי שזכור להם מטיול בר המצווה ב-92'.
מפקד הבסיס, שדמיין אף הוא כיצד הוא זוכה לכבוד ויקר בטקס עיטור נלע"ה (נגדים לא עושים הרבה), קיבל את החטיפים בזרועות פתוחות. את התלונות על טעם הלוואי הנוראי, השיניים הצהובות וריח הפה שמסוגל להמיס שומנים של הסיר שהכינו בו את החמין לשבת, הוא הדף בעדינות האופיינית לאדם שמעשן סיגריות "טיים" מאז גיל 8, ואיבד את בתוליו בגיל 9.
כאשר יצא שמעם של החטיפים הזולים למרחוק, עטו על ההזדמנות כל מפקדי האספקה בכל בסיסי צה"ל. משמעות הדבר הייתה, למי שלא בקיא בגודלו של צה"ל – על בסיסיו המיותרים וחייליו המשועממים – היא שבאגסי ובולי זכו בלוטו. תוך שנה הצליחו האחים לקנות בית מידות בעיבורי מגדל העמק, כשאל הבית עולות בעיכוס כל רווקות מגדל העמק, שקיוו כי באמצעות הנעמת זמנם של האחים הן יזכו בחיים נטולי דאגות לגבי עבודה בדוכן לעשיית ציפורניים בקניון; בשנה השנייה הם כבר נסעו למפעל החדש שהקימו – שבו הועסקו 450 עובדים קשי יום – עם מכוניות פרארי חדשות ששווין שלושה מיליון שקלים כל אחת; בשנה השלישית הם קנו לאמם מטוס פרטי והטיסו אותה לטיול מסביב לגלובוס, משום שמעולם לא עזבה את גבולות הארץ ולא ראתה עולם.
וכך המשיכו האחים, שאיש, כולל אמם, לא האמין שייצא מהם משהו, לעשות חיל בעולם העסקים הקרוי אספקת מזון לצה"ל. מדי פעם מתרעם איזה מילואימניק על טעם החלודה והסולר שהותירו החטיפים בפיו, והוא מנצל את שעות השעמום הרבות כדי להתקשר אל מוקד שירות הלקוחות, שמספרו מצוין על השקית. "הגעתם לחטיפי העמק," נשמע קולה הפתייני של הקריינית המוקלטת, "נציגינו עסוקים כעת בפניות קודמות. אנא המתינו ותיענו בהקדם". השמועות מספרות על פלוגה של מילואימניקים שהמתינה על הקו במשך 30 ימי תעסוקה שלמים – הם העבירו את הטלפון משמירה לשמירה, בבוקר ובלילה, בתורנויות מטבח ובמארבים, אך תשובה – יוק. ביום האחרון, כשהגיעה פלוגה חדשה של מילואימניקים, ההין חניך השמירות של הפלוגה היוצאת לסיים את השיחה, ואז אמר למקבילו בפלוגה המחליפה, תוך שהוא מצביע על ערימת החטיפים הקלוקלים: "איבדנו שני חבר'ה בגלל החרא הזה". הוא שם את המפתח למכולת המזון בידו של המחליף, סגר עם אצבעותיו את כף היד של המילואימניק – שריח אפטרשייב ורעננות נדפו ממדיו ומגופו – על המפתח, כמתרה בו פן ייתן אותו ברגע של חולשה או עייפות לחייל שירד משמירה, אותה העביר בעישון חמישה ג'וינטים שלמים, והוא כה נואש מחיפושיו אחר משהו לנשנש במאנץ', שהוא מוכן לירות במישהו.
חניך השמירות היוצא עמס את תיקו על הכתף והחל לצעוד לכיוון האוטו שלו. בדרכו לשם, הוא דרך מבלי משים על שקית בולי שהתגוללה ברוח החמה. רק כשהגיע הביתה, שם לב שהיא דבוקה לתחתית הנעל. הוא קילף אותה בעדינות מהסוליה, משל היה חבלן משטרה שמנתק את החוט האדום בפצצה, הוציא את המצית מהכיס והדליק את השקית. כשהעשן הגיע לנחיריו, הוא כבר היה חסר הכרה.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
צחקתי עד דמע