מערכונים

עוד יום במשרד

פנים. משרד / לשכת מנכ"ל – יום

אנחנו במשרד שאינו שונה במאומה ממאות אלפי, אם לא מיליוני, משרדים ברחבי העולם: בצד אחד נמצא חדרו רחב הידיים של המנכ"ל, שרצפתו מרופדת בשטיח שגי נעים למגע (אם כי מעט מלוכלך, בעיקר מאז אותה הפעם בה המנכ"ל דרך מבלי משים על חרא של כלב בעודו מדבר בטלפון הנייד, ורק אחרי שמרח את כל הצואה על השטיח, שם לב לפסים החומים שנמתחו לאורכו ולרוחבו). בצד השני של המשרד ישנו אזור ובו משטח עבודה גדול המחולק באמצעות מחיצות לארבעה אזורי משנה, קיוביקלס בלעז, אותם מאכלסים כמה עובדים זוטרים. אחת מן העובדים האלה היא שושנה, עובדת ותיקה שזהו יומה האחרון בעבודה. ביום ראשון, כאשר שאר העובדים יחזרו שפופי קומה למקומותיהם, היא תצא לפנסיה, ולא תיאלץ יותר לסבול את החרא הזה. מחדרו של המנכ"ל היא שומעת אותו קורא בשמה (צועק את שמה, ליתר דיוק).

מנכ"ל: שושנה! שושנה! בואי לפה!

שושנה מגלגלת עיניה ונאנחת. היא קמה בכבדות וניגשת לחדרו.

מנכ"ל: (עצבני) שושנה! איפה הטפסים של הערבות הבנקאית שביקשתי? גם את זה אני עשיתי צריך לעשות בעצמי?

שושנה לא אומרת מילה. היא חוזרת למקומה, לוקחת את הטפסים מהשולחן וחוזרת ללשכת המנכ"ל. היא מניחה אותם על שולחנו, אך הוא לא מתיק את מבטו ממסך המחשב. שושנה מחכה מספר שניות, אך כשהיא מבינה שלא תשמע אותו אומר תודה בשנים הקרובות, היא חוזרת למקומה. המנכ"ל יוצא כעבור מספר שניות כשהוא מדבר בסלולרי. הוא מפטיר לעבר העובדים איזה "יצאתי לשעה" וממשיך ללכת. הם שקופים בעיניו. שושנה מוודאת שהוא אכן יצא, ניגשת לאחת המגירות שבעמדת העבודה שלה ומוציאה משם שקית ובתוכה צואה מהבילה. העובדת שיושבת בסמוך אליה, שעד אותו רגע הייתה עסוקה בבהייה במסך המחשב שלה, מסבה אליה את פניה כשהבעת גועל על פניהן.

עובדת: (מזועזעת) איכס, שושנה, מה זה? חרא?!

שושנה: כן! טרי טרי מהבוקר. אחרי שהוא האכיל אותי – אותנו! – חרא כל השנים פה, הגיע הזמן שגם הוא יאכל קצת.

שושנה ניגשת לחדרו של המנכ"ל ומרוקנת את השקית על המקלדת, הכיסא והספל שלו. היא מבצעת את העבודה ביסודיות, מוודאת שלא נשאר כלום בשקית. היא מתיישבת בחזרה במקומה וממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה.

הדקות נוקפות, והמנכ"ל חוזר למשרד ברוח סערה כשהוא צועק בטלפון משהו על כך שהוא לא מוכן לקבל מצב בו אין לו שליטה על כל פסיק במכירות. הוא נכנס, לא שם לב לחרא שמרוח בכל מקום, ומתיישב על הכיסא. הוא ממשיך לדבר כאילו דבר לא קרה, אבל כעבור שנייה או שתיים הוא קולט שמשהו מפריע לו להתרווח בכיסא. הוא שולח את ידו אל מתחת לישבנו ושולף משם גוש צואה. הוא מנתק את השיחה באותו הרגע מבלי להיפרד אפילו מבן שיחו.

שושנה מדליקה את מכשיר הרדיו שלצידה. נשמעים הצפצופים הקבועים שמלווים כל משדר חדשות. תוך כדי, המנהל נעמד לידה כשגוש החרא בידו. הקריין ברדיו מתחיל לדבר.

קריין: השעה שלוש והנה החדשות. ראש הממשלה ושר האוצר כינסו היום מסיבת עיתונאים בהולה בה הודיעו על שורת צעדים מידיים במטרה להתמודד עם המשבר הכלכלי החמור בתולדות המדינה. כצעד ראשון, יועלה גיל הפרישה לפנסיה ל-94 באופן גורף, גם עבור אלו שאמורים היו לפרוש לגמלאות בקרוב. כמו כן…"

הקריין ממשיך לדבר, אבל אנחנו כבר לא שומעים אותו. שושנה מחווירה כולה, אך היא מנסה להמשיך בעבודתה כרגיל. היא מצביעה בפתאומיות על העובדת שלידה ואומרת: זה היא עשתה! היא אכלה מפרום בצהריים!

המנכ"ל ניגש לעובדת השנייה, מניח את גוש החרא על השולחן שלה, ומתחיל לחטט במגירות שלה. העובדת מבוהלת ובוכה. המנכ"ל מוצא משהו ועיניו נאורות. הוא שולף מן המגירה שקית ובה צואה מהבילה. העובדת נמלטת מן המקום בוכייה. המנכ"ל פונה לשושנה, שופע נחמדות.

מנכ"ל: תודה מאמי. אני אראה לה עכשיו מה זה לאכול חרא. היא תשחה בו עד שתיחנק. אני חייב לך.

המנכ"ל חוזר למשרדו. שושנה ממשיכה לעבוד כאילו דבר לא קרה.

עובדת ממורמרת. כל משרד צריך אחת כזו
עובדת ממורמרת. כל משרד צריך אחת כזו
מודעות פרסומת

2 תגובות בנושא “עוד יום במשרד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s