הומאז' שנידון לכישלון

אני חושב על כל האנשים שקראו את יעקב שבתאי ואמרו לעצמם "הרי גם חיי הם אוסף מתמשך של כישלונות קטנים וטרוניות גדולות, וסגנון כתיבתי גם הוא קולח בקילוחים עזים של חרדת מוות", והיו בטוחים שאם רק יכריחו עצמם לשבת אל מול המחשב הם יוכלו להוציא תחת ידיהם יצירה שלא רק תשתווה ליצירותיו של שבתאי, אלא אף תציע להן פרשנות עכשווית, כאילו לומר "הנה, למעלה מ-40 שנה חלפו, ועדיין מצוקות הגבר האשכנזי הלבן שרירות וקיימות, כנטיפי חומצה המטפטפים אט אט, כמו לפי מטרונום נסתר ומדויק עד אימה, את חלב הייאוש על לבו הנגסס", ולפיכך החליטו כי את הבוקר לא יעבירו באותה בטלה לאה שהיו מורגלים בה, בטלה שמלבד נקיפות מצפון על השעות הנוקפות לא הביאה עמה שום יצרנות מרוממת רוח ותחושת הרווחה על כך שהנה גם הם סוף כל סוף חלק מהמארג החברתי היצרני, אומנם בורג זערורי באותה מכונה נאצלת של האנושות, אך בורג חיוני שבלעדיו הייתה האנושות מאטה במעט את דהירתה אל עבר אחוות עמים אוטופית וחובקת כל, ועם תחושת שליחות הרת גורל זו הם התיישבו אל מול מסך המחשב ופתחו קובץ חדש לו העניקו את השם "סוף דבר 2", וניסו להעלות מתוכם את שדי הייאוש והמרמור, כמו היה זה טקס סיאנס, לפחות כפי שדמיינו טקס שכזה, שהרי מעולם לא נכחו באחד, אך השדים נותרו מנומנמים, פולטים מדי פעם רק איזו נהמה על עודף תוכניות הבידור בערוצים המסחריים, אך הנהמה כה חלושה ומזויפת עד כי הם חשו שהכריחו אותה לבוא, כמו הייתה זו סבתא רבתא שמועלית באוב למרות שהייתה מעדיפה לרבוץ על משכבה, ובכלל, אין לה כבר מה למסור לאנשי העולם הזה, שנראים לה בעיקר כרוחות רפאים טמומות הנועצות עיניהן כל היום במסכים קטנים, ולאחר מספר דקות בהן אחזו בראשם וניסו להעלות את מר לבם על הכתב הם נואשו, וצעדו בגרירת רגליים אל חדר האמבטיה, שם ראו תחת אור הניאון הבוהק מדי, שהרי לא טרחו מעולם להחליף את הנורה מלאת הנהרה המפגיעה, את פגעי הזמן בקרקפתם, שנואשה גם היא מחייהם החד-גוניים והחלה לחבק בזרועות פתוחות את הקלשלשת המסתערת על שיערותיהם, שיותר ויותר מהן היו מוצאים בבוקר על הכרית או מוטלות מובסות בכך היד בזמן החפיפה, וחזרו למחשב מיואשים, לפי שנוכחו לדעת כי ייאוש צורב וחומצי אינו מיתרגם לאותה יצירת אדירים, המגנום אופוס של חייהם, והם קמו מן הכיסא והלכו למטבח כדי למצוא מאכל שמנוני שיוכל להפיס את חמתם על חייהם הקטנים, שאיש ודאי לא ירגיש בחסרונם, בטח ובטח שלא האנושות, אשר תמשיך במצעדה כאילו היו הם זבוב קטן וטורדני שנחת על מצחה והיא נופפה אותם באגביות כעוסה, וכשתחושת החידלון הזו פעפעה בתוכם יותר ויותר ניגבו חומוס עם פיתה ונשכבו על הספה מול הטלוויזיה, רק כדי להירדם מול תוכנית בוקר אווילית בה ראיינה מגישה יפה מדי איזשהו סופר, שמו נשכח מהם, שכתב על סיפור אהבה בין ישראלית לפועל תאילנדי שהותיר את משפחתו מאחור, וכעת הם מצפים לילד.