5 טיפים להצלחה בעסקים

פנים. משרד מנהלים מפואר – יום

המשרד של המנהל כולו אומר הידור וכסף. המון כסף. על הקירות תלויים ציורים מקוריים של קנדינסקי וסזאן, לצד תעודות הוקרה על הדיבידנדים העצומים שבעלי המניות קיבלו בזכותו. המנהל הבכיר יושב על כיסאו הגדול ומחופה העור, כשמולו יושב סופר צללים ממושקף, לבוש בפשטות זועקת לנוכח ההידור.

מנהל: אז איך אמרנו שנקרא לספר?

סופר: הצעת "חמשת הטיפים לניהול שחבל על הזמן", "חבל על הזמן – אני מנהל", ו"אני, אני, אני – אני המנהל".

מנהל: אני אוהב את כל השמות, אבל את האחרון במיוחד. מה אתה אומר?

סופר (מהוסס): אהה… כן… האחרון לא רע.

מנהל: אין, ידעתי למה לקחתי אותך. יש לך חושים חדים, כמו שאני אוהב. אז איפה עצרנו פעם קודמת?

הסופר מדפדף אחורה ברשימותיו.

סופר: סיימנו עם הפרק שבו אתה מספר איך קיצצת לעובדים בהפסקות והעלית את התפוקה בחמישה אחוזים.

מבטו של המנהל קבוע בתקרה, הוא נזכר בערגה.

מנהל: אחחח… כן… הם לא הבינו מאיפה זה בא להם. היו רגילים לעמוד בפינת הקפה ולקשקש על שטויות: על הילדים שלהם, על מה ראו בטלוויזיה ערב קודם, על פוליטיקה… עד שהודעתי להם שאם אני רואה יותר מבן אדם אחד בפינת הקפה, אני מפטר במקום את מי שהקפה שלו יותר קר. תוך יומיים אנשים הפסיקו בכלל לשתות קפה מרוב פחד.

ידו של המנהל נשלח מוכנית אל כוס הקפה שלו. הוא מרים אותה לשפתיו, אבל מופתע לגלות שהיא ריקה.

סופר: אם אתה זוכר, סיכמנו שבסוף כל פרק ניתן חמישה טיפים מסכמים.

מנהל: בטח, בטח. תרשום: 1. קפה שווה פיפי. 2. פיפי שווה שירותים. 3. שירותים שווה הפסקה. 4. הפסקה שווה בטלה. 5. בטלה שווה פיטורים.

סופר: זה טוב. אהבתי איך שדבר אחד מוליך לאחר. על איזה פרק אתה רוצה לעבוד עכשיו? נשאר לנו הפרק על הילדות שלך בבית עני בתקופת הצנע, והפרק המסכם על התרומה שלך לקהילה.

מנהל: תגיד, אני סיפרתי לך פעם את הסיפור על איך כשהייתי ילד עני אמא שלי מכרה את טבעת הנישואים של סבתא שלה רק כדי שיהיה לי ולשבעת האחים והאחיות שלי מה לאכול? ועל זה שהכסף לא הספיק בשביל כולם, אז אני, שהייתי הכי קטן, הייתי צריך לחכות ליד הפחים שמחוץ ל"אולמי ניסים" ולאסוף משם אוכל, כשבדיוק באותו זמן חברים שלי מהכיתה חוגגים שם בר מצווה? ושלילד אחד אפילו הביאו מתנה חשפנית עם כוכבים על הפטמות, כמו שהיה נהוג בזמני?

הסופר מפשפש בבהילות בדפיו.

סופר: אה… לא, לא זכור לי משהו כזה.

מנהל: טוב, זה בגלל שהמצאתי את זה עכשיו. חשבתי שזה יראה טוב על הכריכה האחורית: (מחווה בידו באוויר) "סיפורו של הילד העני שעלה לגדולות".

סופר: כן, בהחלט אפשר לקחת את זה לכיוון הזה. אנשים אוהבים סיפורים כאלה. גם העיתונות.

פניו של המנהל מרצינות בפתאומיות.

מנהל: תגיד, אני הבאתי אותך בשביל שתגיד לי כן על כל שטות?

סופר: כן… אה… מה?… לא… מה פתאום?!

מנהל: טוב, אז תרשום לעצמך את חמשת הטיפים המסכמים של הפרק הזה: 1. חוסר עמוד שדרה שווה קונפורמיזם. 2. קונפורמיזם שווה ראש קטן. 3. ראש קטן שווה רעיונות קטנים. 4. רעיונות קטנים שווה תוצאה גרועה. 5. תוצאה גרועה שווה אתה מפוטר.

סופר: יפה! אהבתי איך שעוד פעם דבר אחד הוביל לאחר (אוסף את חפציו) אין, אין עליך. לא סתם הגעת לאן שהגעת. תגיד, יש מצב לקבל…?

מנהל: (צועק)  עוף מפה!

הסופר לוקח את דבריו בידיים רועדות ובורח החוצה. המנהל מחייג בטלפון המשרדי.

מנהל: (בקול מתחנחן) היי מותק. תגידי, סיפרתי לך פעם את הסיפור על זה שכשהייתי ילד שלחו אותי לאסוף אוכל מפחים, כדי שיהיה לי ולאחים שלי מה לאכול, כי אמא שלי הייתה חשפנית ובשנות ה-50 לא היה כזה ביקוש לחשפניות? אז תקשיבי…

המנהל ממשיך לדבר, אבל אנחנו כבר לא שומעים את קולו. במחוות ידיים גדולות הוא מספר את סיפור החיים של הילד העני שהרוויח את הונו בשתי ידיו, וגם עם מעט עזרה מהאבא המיליונר שלו.