היתר מכירה

פנים. חדר ברבנות הראשית – יום

בחדר יושב פקיד, לראשו כיפה. אל החדר נכנס גבר נוסף, חאמד גאנם שמו. בכל משך השיחה הפקיד בקושי מרים את ראשו מהניירת.

פקיד: כן, מר…

חאמד: גאנם. חאמד גאנם.

פקיד: מר גאנם, אני מבין שאתה הגוי שהמדינה מכרה לו את כל הקרקעות בשנת השמיטה, נכון?

חאמד: נכון.

פקיד: יופי. אז אני צריך שתחתום לי כאן וכאן (מראה לו בניירות) שאתה מוכר לנו את הקרקעות בחזרה.

חאמד: לא מוכר.

הפקיד ממתין לחאמד שיחתום, כאילו לא שמע כלל את התשובה. כשהוא רואה שחאמד מתעכב, הוא מרים אליו את עיניו.

פקיד: נו, תחתום פה ופה, אין לי את כל היום. יש לי להתחיל לטפל גם במכירה של החמץ בפסח.

חאמד: אני לא חותם ולא מוכר לכם בחזרה. זה שלי.

פקיד: תגיד, הסבירו לך בכלל את התהליך כשחתמת? אין דבר כזה לא להחזיר.

חאמד: לא מוכר. יישרף העולם אני לא מוכר.

הפקיד תוקע בו מבט במשך כמה שניות ואז מחייג בטלפון הקווי.

פקיד: משה, תגיד, אתה הסברת לגוי שקנה את האדמות לשנת שמיטה את ההלכות היתר מכירה? למה הוא אומר עכשיו שהוא לא רוצה למכור בחזרה… כן, אמרתי לו שאין דבר כזה, אבל הוא לא רוצה. טוב, בסדר, אני ממתין (פונה לחאמד) חכה, האחראי מגיע.

אל החדר נכנס משה, בחור כרסתן שחובש גם הוא כיפה.

משה: כן, אז מה הסיפור פה?

פקיד: הגוי פה לא רוצה למכור בחזרה את האדמות של המדינה.

משה: (פונה לחאמד) מה זאת אומרת לא רוצה?

חאמד: לא רוצה.

משה: (לפקיד) תראה לו בחוזה מה קורה בסוף שנת שמיטה, שהוא מוכר לנו בחזרה.

הפקיד מתחיל לדפדף בניירות במרץ, עובר דף אחד דף. הוא מגיע לסוף החוזה ומתחיל לחפש מהתחלה.

משה: (חסר סבלנות) נו, כמה זמן?!

פקיד: אני לא מוצא את זה עכשיו. אולי חסר פה איזה דף או משהו.

משה: תביא, תביא לי.

משה מתחיל לעבור על החוזה, אבל גם הוא מגיע לדף האחרון מבלי למצוא דבר.

משה: (לפקיד) נראה לי חסר פה דף. תבדוק, תבדוק בניירות שלך.

הפקיד מפשפש בניירות הרבים שערומים על השולחן. הוא נד בראשו לשלילה לאות שלא מצא דבר. הטלפון הנייד של משה מצלצל.

משה: הלו?… לא, חכו עם זה עדיין, אל תתחילו לעבוד, יש לנו פה עיכוב קטן… כן, אני פותר את זה וחוזר אליך.

משה מנתק ופונה לחאמד.

משה: תקשיב, חמודי, המשגיחים שלנו מחזיקים עכשיו את החקלאים שלא ימכרו תוצרת עד שאתה לא מוכר לנו את האדמות בחזרה. זה עושה נזק של מיליונים למשק, אתה מבין? אתה רוצה שאשתך תלך לסופר שלכם של הערבים וקילו עגבניות יעלה חמש עשרה, עשרים שקל?

חאמד לא מגיב. משה פונה לפקיד.

משה: כמה הוא שילם כביכול על הקרקעות?

פקיד: (בודק בניירות) 90 מיליארד שקל.

משה: (לחאמד) טוב, שנינו יודעים שלא שילמת שקל על הקרקעות, נכון?

חאמד שותק.

משה: (ממשיך) אז בוא אני אתן לך חמישים שקל ונסגור את הסיפור, אה? חבל אחרי זה יתחיל בלאגן של משטרה וכאלה, נכון? אתה יודע שמשטרה וערבים לא הולך טוב ביחד, אה?

חאמד: 100 מיליארד – וזה שלכם בחזרה. ואני דרוזי. יש לי תעודת נכה צה"ל.

משה (צוחק) נו, דרוזים זה לא ערבים? חוץ מזה, שנינו יודעים שההסכם שזה רק למראית עין, נכון?

חאמד: זה כתוב שחור על גבי לבן. יש לי בן דוד עורך דין שבדק את זה. 105 מיליארד.

משה: ואוו, ואוו, בוא נרגיע עם המחירים.

חאמד: זה בגלל חוק מע"מ אפס, זה יצר ביקושים. המחיר כל הזמן עולה. 110 מיליארד.

משה: 100 שקל, ואני זורק בפנים גם היתר לעבוד בשבת. איך אני איתך?

חאמד לא עונה. משה כבר ממש עצבני עכשיו. הוא לוקח את ההסכם וקורע אותו לגזרים.

משה: אתה יודע מה? אין הסכם. מבוטל. לך, לך, תביא את הבן דוד הזה שלך העורך דין, בטח למד ברומניה ולא עבר פה את המבחנים של הלשכה. יאללה, עוף מפה.

חאמד: חכה חכה, אתם עוד תשמעו ממני.

חאמד יוצא מהחדר נסער.

משה (לפקיד): לך תסמוך על הגויים האלה.

משה מוציא את הטלפון הנייד ומחייג.

משה: כן, נגמר הסיפור, האדמות שלנו… לא, סתם הגוי עשה פה קצת פרצופים, אבל הסברנו לו שזה לא שלו, זה אדמות של יהודים, והוא ישר ויתר… השבח לאל, להתראות.

משה מנתק ופונה לפקיד.

משה: יאללה, אתה מתחיל לטפל לי במכירת חמץ? שלא נתקע עם זה עוד פעם בשנייה האחרונה ונביא סודני מהתחנה המרכזית, כמו שנה שעברה. אבל תמצא גוי שלא יעשה בעיות, אה?

משה יוצא מהחדר. הפקיד מעיין בספר הטלפונים שלו ומחייג.

פקיד: הלו, ג'מיל? מה נשמע? תגיד, יש לך תוכניות לפסח?