שונות

הפריבילגיה האשכנזית שלי

מיד כשסיימתי לקרוא את הראיון עם רון כחלילי ב"הארץ" עזבתי את כל עיסוקיי ורצתי בלב הולם לבית הוריי. האם ייתכן שיש ברשותם פריבילגיה אשכנזית שלא שמעתי עליה מעודי, שלא לדבר על להחזיק בה, להריח אותה, לעשות בה שימוש?

"פריבילגיה? אני לא ממש זוכרת", אמרה אמי באגביות מתריסה בעודה צופה בעוד איזו תוכנית בוקר הזויה בערוץ הרומני, בה המראיינת שוחחה עם גמד צועני שהתחתן עם הסוסה שלו ונולדו להם שמונה ילדים, אחד מהם עם IQ 140.

"אמא, את חייבת להיזכר!" צעקתי לעברה וכיביתי את הטלוויזיה. "אין מצב שיש לנו בבית פריבילגיה ואנחנו לא משתמשים בה!"

"לא יודעת, אולי קיבלנו משהו כזה במרכז קליטה בקרית ים" ענתה ולחצה על שלט הטלוויזיה כדי להדליקה. "לך תבין מה רוצים מהחיים שלך כשתוקעים אותך במרכז קליטה עם מלא קווקזים ואומרים לך 'תסתדרו'. אם שמרנו את זה, זה בבוידעם, מאחורי המצעים מרומניה."

ללא שהות רצתי למרפסת השירות, לקחתי את הסולם ועליתי לבוידעם – אותו מקום בו אשכנזים שומרים דברים שהם בחיים לא ישתמשו בהם. ברקע סיפר הגמד הצועני כיצד הוא רוכב על אשתו, והקהל באולפן התפוצץ מצחוק מכפל המשמעות הלא חינוכי. הזזתי הצידה את מזוודת העור שהוריי הביאו עמם מהמדינה הקומוניסטית הנחשלת, שרק צייקנות כרונית מסבירה מדוע לא זרקו אותה מזמן, זרקתי על הרצפה את המצעים, שהדיפו ריח כבד עד כדי מחנק של נפטלין, ושלחתי יד מגששת אל אחורי הבוידעם. כעבור מספר שניות נגעה ידי בשקית קטנה וכמושה. שלפתי אותה וירדתי מהסולם. לא הצלחתי להבין מה היה בדיוק הגוש האפרפר וחסר הצורה הזה ששוכב לו בשקית, אבל תחושה של החמצה מרירה כבר החלה לפעפע בקרבי.

"אמא, מה זה?" שאלתי.

אמי בחנה את השקית מכל צדדיה.

"אה, עכשיו אני נזכרת באמת שקיבלנו משהו כזה באולפן של העברית, אבל אף אחד לא ממש ידע מה לעשות עם זה. אני חושבת שחבר שלנו הארי ניסה לעשן את זה, אבל זה עשה לו פריחה, אז שכחנו מזה."

"פשוט שכחתם את זה?!" הזדעקתי. "קיבלתם פריבילגיה ולא השתמשתם בה?! את מבינה שזה היה יכול לשנות לנו את כל החיים?!"

"היינו עולים חדשים בני יותר מ-30 עם שני ילדים קטנים שגרים בדירת שיכון קטנה. לא היה לנו זמן לבדוק מה זה. חוץ מזה, הסתדרנו מצוין גם בלעדיה, אתה לא חושב?".

מיואש וחסר אונים, פתחתי את השקית והוצאתי את הפריבילגיה. היא הייתה צמרירית למגע, ובאופן מפתיע שמרה על חמימותה לאורך השנים בהן הייתה תקועה במעבה הבוידעם. הרמתי אותה אל האור והבטתי בה. קרני השמש חדרו מבעד לעורה ושיקפו את תוכה. אני יכול להישבע שיכולתי לראות שם לב שפעם עדיין, אך היו אלה פעימות זעירות של כוחות אחרונים, כאילו הייתה חולד דרוס בצד העכביש שממתין לקבוצת ילדים משועממים שתגאל אותו מייסוריו בעזרת כמה סלעים ומצית.

רחמיי נכמרו – על הפריבילגיה הגוססת; על הוריי ששוכנעו להאמין כי קרית ים היא הריביירה של המזרח התיכון, ולא חלק מפריפריה קשת יום; על החיים שהיו יכולים להיות מנת חלקי אילו רק היו מטפחים את הפריבילגיה, מאכלים ומשקים אותה, נותנים לה לגדול ולקנות לנו דירת פנטאהוז בצפון הישן של תל אביב.

פתחתי את החלון, נשקתי בעדינות לפריבילגיה והשלכתי אותה החוצה. "היי שלום, פריבילגיה", לחשתי. "מי ייתן ולא תדעי עוד הדחקה."

בדרך החוצה ראיתי בזווית העין את המשכה של תוכנית האירוח הרומנית. הסוסה בדיוק שיחקה כדורת עם בעלה הגמד – היא בעטה בו ושלחה אותו לשוט על המסלול, עד שפגע בפינים. "סטרייק!", צעקה המנחה באקסטזה. סגרתי אחריי את דלת הבית. הקהל באולפן לא ידע את נפשו מרוב אושר.

מרכז הקליטה בקרית ים. כאן הפתיחה הפריבילגיה
מרכז הקליטה בקרית ים. כאן ניתנה הפריבילגיה
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s