לא משתחרר

פנים. סלון – ערב

זוהי דירה טיפוסית של בני מעמד הביניים – פרקט למינציה, מטבח לבן, צעצועים פזורים פה ושם. דלת הכניסה נפתחת, ואל הסלון, שהיה ריק עד כה, נכנס אבי (40), לבוש מכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת, בידו תיק עור מהודר.

אבי: (בקול רם) מותק, קבלי כניסה שלי למכלאות.

מן הפרוזדור מגיעה איילת (35), אשתו, לבושה בטרנינג. בזרועותיה היא מחזיקה את עמית (3), שעסוק עם בובה של חייל.

איילת: היי, אבי, מה קורה? חשבתי שתחזור יותר מוקדם.

אבי: כן, אל תשאלי, הס' שיווק החליט לתזז אותנו, הבן זונה. נתן לנו שלושים דקות להגיש לו את הדו"ח מכירות, אחרי זה אמר שלא עשינו את זה טוב ונתן 'שנֵה'.

איילת: אתה רציני? איזה מניאק.

אבי: חבל לך על הזמן. זוכרת את מוסקוביץ' מהיום כיף? ההוא שניצח בתחרות ריקודי בטן? אז הבן אדם לא עצם עין כבר שלוש ימים, [מראה עם האצבעות] שלוש ימים (!), ואז בדיוק הס' תפס אותו מתעפץ קצת בעמדה ונתן לו שלוש שעות ביציאה. הוא עד עכשיו בעבודה, המסכן.

איילת: תקשיב, זה לא נורמלי מה שעושים לכם שם. אולי תדברו עם זאת מהכוח אדם? אדווה קוראים לה?

אבי: (מגחך) פחחח, אדווה המש"קית ת"ש? את מסתלבטת עליי? כולם יודעים שהקודקוד מביא בה במשרד שלו. אם מישהו רק יפתח לידה את הפה הוא ימצא את עצמו מנקה את השירותים עם פלנלית ומברשת שיניים.

איילת: מה זה, אני לא מבינה, הבן אדם נותן את הנשמה שלו וזה מה שהוא מקבל בתמורה? אולי תדבר עם העיתונאית הזאת מהרדיו?

אבי: עם כרמלה? השתגעת? קודם כל, אצלנו לא משטנקרים, ודבר שני, את רוצה שיהיה לי דפוק בקורות חיים?

איילת: וואלה, לא יודעת מה להגיד לך. אז אולי תעזוב וזהו.

אבי: ואז מה? להיות ג'ובניק מסריח באיזה מפעל?

איילת: עדיף להיות ג'ובניק שמגיע כל יום הביתה בחמש.

אבי: איילת, אל תתחילי עם זה עוד פעם. אני לא עוזב את החבר'ה שלי, ועוד בשביל חבורה של ג'ובניקים שהעט נופל להם בחמש ולא מעניין אותם כלום.

עמית מתערב פתאום בשיחה, אחרי שסיים לפרק לחייל הצעצוע את הצורה.

עמית: אבא, בוא לשחק איתי.

אבי: עמית, מה אמרנו על להתערב באמצע שיחה של המבוגרים, אה, מתוק?

עמית: אבל אבא…

אבי: אין 'אבל, אבא', עמיתוש. מה תעשה כשתהיה גדול ושני הקודקודים שלך במשרד ידברו ביניהם על התקציב השנתי, תתערב להם באמצע רק כי אתה רוצה העלאה במשכורת?

עמית: (עם דמעות בעיניים) אבל אבא…

אבי: מה זה הבכי הזה עכשיו, מה אתה, כוסית?

עמית נצמד לרגל של אמו וממרר בבכי.

אבי: אז זה הפתרון שלך – ללכת לבכות בסינר של אמא, אה?

עמית לא נרגע.

אבי: טוב, אני רואה שאתה מבין רק דרך הרגליים. עמית, רואה את הצעצוע של הטנק שם? (מצביע לעבר קצה הסלון) רואה או לא רואה?

עמית: (תוך כדי בכי) רואה.

אבי: יש לך שלושים שניות להקיף אותו ולעמוד מולי בלי לבכות. זוז!

עמית מתחיל לרוץ, אבי מציץ מדי פעם בשעון. עמית מגיע ונעמד מולו.

עמית: יש, הצלחתי!

אבי: יש, הצלחתי, מה?

עמית: יש, הצלחתי, אבא.

אבי: שנֵה.

עמית: (שוב עם דמעות בעיניים) אבל אבא…

אבי: שנֵה!

עמית רץ וחוזר. הטלפון הנייד של אבי מצלצל.

אבי: (לעמית) חופשי (עונה לטלפון) הלו… כן… לא, אבל עשיתי בדיוק מה שאמרת לי… כן, אני יודע שיש לנו ביקורת מחר… אבל כבר נכנסתי הביתה… טוב, אני מגיע.

אבי מחזיר את הטלפון לכיס.

אבי: (לאיילת) אני צריך לחזור. הס' הזין רוצה אותי שם. אומר שהוא לא סומך על אף אחד אחר, שכולם ג'ובניקים מניאקים.

הוא נושק לאיילת ולעמית לשלום.

אבי: אל תחכו לי עם האוכל. אני אפתח איזו מנה חמה בעמדה שלי, אדרבק איזה קפה, יהיה בסדר. ביי.

אבי יוצא. עמית משחק עם הטנק.

עמית: (תוך כדי משחק) שלושים שניות הרגתם כל את הג'ובניקים. זוז!

פייד אאוט.