גוף: יאללה.
מוח: מה יאללה?
גוף: בוא נחזור לעשות כושר.
מוח: נחזור? למה מתי התחלנו?
גוף: התחלנו, בטח שהתחלנו, אבל זה היה מזמן. הפעם האחרונה שהרמתי משקולת הייתה לפני שמונה שנים.
מוח: אחי, יש חוק ההתיישנות על הדברים האלה. אם עברו יותר משבע שנים מאז הפעם האחרונה, זה כאילו אף פעם לא עשית משהו. זה תקף גם לגבי סקס, אגב.
גוף: איזה קשקוש. תן לי חודש בחדר כושר, ואני מחזיר את הריבועים שהיו לי בגיל 20.
מוח: איזה ריבועים היו לך בגיל 20, תגיד לי? אני הייתי איתך בגיל הזה, ועד כמה שזכור לי – ונראה לי שאפשר לסמוך עליי כי אני זה שאחראי פה על הזיכרון – הדבר היחיד שראו כשהורדת את החולצה בים זה שאם לא תמרח בקרם הגנה עם מקדם 450, יש סיכוי טוב שתחטוף סרטן העור תוך ארבע שניות.
גוף: יו, אתה כזה קשקשן. שכחת איך הייתי לובש חולצות צמודות בלי להתפדח מזה שכל צעד מקפיץ לי את הבטן עד שהיא פוגעת לי בסנטר?
מוח: אתה יודע מה? אני זורם איתך. היית הדודי בלסר של המגזר הרומני, הבראד פיט של הקריות, הג'ורג' קלוני של האשכנזים הממושקפים. אבל עכשיו, בגילך, אתה יכול רק לקוות שאם תעשה קצת כושר לא תהיה כמו אלה שהרימו ידיים ונראים כמו איזה דוד מפתח תקווה, למרות שהם בסך הכל בני 30 ומשהו.
גוף: אין, אני מת על זה שאתה יודע לעודד, להכניס באנשים מוטיבציה לשבור את ההרגלים הרעים, לצאת מאזורי הנוחיות, להפסיק לרחם על עצמם ולהפיק מהחיים שלהם את המקסימום במקום לשבת ולקטר שמשעמם להם בעבודה או שהזוגיות שלהם נראית כמו צימוק שהילד העיף מתחת למקרר לפני חמש שנים.
מוח: פשששש, איזה נאום חוצב להבות הבאת פה. ממש 'ללכת שבי אחריו' עם נגיעות של 'לאכול להתפלל לשלשל', או איך שלא קוראים לקשקוש הקיטשי הזה. אני רק עושה לך טובה ומפענח בשבילך את מה שהעיניים שלך מעבירות לי בכל פעם שאתה מסתכל במראה. כל השומן הזה שיש לך בבטן – זה לא יעלם בגלגול הזה גם אם תנסה להוריד את זה עם מסור חשמלי. אין מה לעשות, תשלים עם זה וזהו. המקסימום שאתה יכול לעשות עכשיו זה בקרת נזקים.
גוף: אהההה, קלטתי אותך עכשיו! אתה עושה לי פה פסיכולוגיה הפוכה. אומר לי כמה שאני רופס ושלא יהיו לי יותר בחיים ריבועים בבטן, אבל זה רק כדי שאני אנסה אוכיח לך – ועל הדרך גם לעצמי – שאתה טועה, וזה יגרום לי להתאמן איזה ארבע שעות ביום ולאכול רק נבטוטים ודלורית. אין, אתה לא סתם מוח.
מוח: כן, זה בדיוק מה שהתכוונתי, עלית עליי. אין לי ספק בכלל שאתה עכשיו עולה על בגדי ספורט ויוצא לריצת עשרה קילומטר רק בשביל להתחמם קצת.
גוף: חכה שנייה, אני אבדוק אם יש לי בכלל נעלי ספורט טובות. לא בא לי להתחיל להתאמן עם משהו ג'יפה שלא תופס לי טוב את הקרסול.
[הגוף הולך, חוזר כעבור מספר שניות]
גוף: אוף, איזו באסה! נעלי הריצה הישנות שלי נעלמו.
מוח: בטח נעלמו, קנית אותן לפני עשור! סגן ראש הממשלה אז היה טומי לפיד! אנשים עוד לא ידעו מה זה פייסבוק! פאר טסי שר אז רק בשמירות בצבא ולמרבה הצער לא פלט לעצמו כדור לתוך הראש!
גוף: סבבה, אז דבר ראשון מחר בבוקר – הולכים לקנות נעלי ריצה.
מוח: כן, בטח, אני כבר שם תזכורת. אתה יודע בכלל כמה עולות נעלי ריצה טובות?
גוף: כמה זה יכול כבר לעלות, 200? 250?
מוח: 250 זוזים אולי. אתה לא קונה נעל טובה בפחות מ-600, 700 שקל.
גוף: 700 שקל?! זה גם עושה מסאז' והרפיה בסוף הריצה?
מוח: אלה המחירים היום. ואתה יודע כמה עולה מנוי חודשי לחדר כושר?
גוף: אני מפחד לנחש. 250 שקל?
מוח: פלוס מינוס.
גוף: הבנתי אותך.
מוח: אז מה אתה אומר, נשים לנו איזה סרט ונזמין פיצה?
גוף: סבבה, אני זורם. זה בטח יותר זול מלעשות כושר.
מוח: ומה לגבי השומנים בבטן?
גוף: אין מה לעשות, בגיל הזה זה טבעי.
מוח: כל הכבוד, למדת מהר.
גוף: אבל אתה לא עבדת עליי עכשיו בגלל שיותר קל לך לשחרר סרוטונין בעקבות הפחמימות מאשר אנדורפינים בעקבות פעילות גופנית, נכון?
מוח: ככה אתה מכיר אותי? זה בכלל מעליב ששאלת.
גוף: טוב, סבבה, אני רק מוודא.
מוח: אז איזה תוספות אתה אוהב? בא לי על אנשובי. מה אתה אומר?
גוף: סבבה, אני אוהב אנשובי.
מוח: אני יודע, בגלל זה הצעתי.
גוף: אין עליך.
[רגע של שתיקה]
גוף: אבל זה באמת לא בשביל לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, נכון?
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 