מערכונים

אחרי מות

פנים. דירת אבלים – ערב

אל הבית נכנס עיתונאי. אנחנו מזהים אותו לפי מכשיר ההקלטה והפנקס והעט שבידו. תמונה גדולה של המנוח מונחת על כורסה לצד היושבים שבעה. פניהם נפולות. שתיקה שוררת בחדר. העיתונאי ניגש אל מי שנראה כמו האב, פניו עטויי זיפים.

עיתונאי: שלום, שלא תדעו עוד צער.

הוא לוחץ את ידו של הגבר, שמבטו תקוע ברצפה.

עיתונאי: אני מבין שאתה האבא?

הגבר מניד בראשו שמאלה, אל הגבר שיושב לידו. עם תזוזת המצלמה אנחנו רואים שמדובר בגבר שנראה אותו הדבר.

עיתונאי: אה, סליחה, חשבתי…

הוא ניגש לאב האמיתי ולוחץ את ידו. גם מבטו של הגבר הזה תקוע ברצפה.

עיתונאי: שלא תדעו עוד צער.

הגבר מהנהן בראשו, שותק.

עיתונאי: אני עיתונאי מ"בקעת אונו על המפה". רציתי לשמוע קצת על עילי שלכם, ספרו לי איזה ילד הוא היה, דברים יפים שהוא עשה בחיים, אולי איזו סבתא שהוא עזר לה פעם לחצות את הכביש.

האב השתקן מושך בכתפיו. מבטו עדיין קבוע ברצפה.

עיתונאי: אני מבין את הכאב הנורא שאתם חשים, זו טרגדיה נוראית להיהרג ככה בתוך מטחנת בשר תעשייתית, אבל כל המטרה שלי זה שאנשים יכירו את עילי ואת הבן האדם הטוב שהוא היה.

האב שותק. מיואש, העיתונאי תר אחר מרואיין אחר שישפוך אור על דמותו העלומה של עילי. הוא רואה שכל הגברים שם נראים פחות או יותר אותו הדבר, עם המבטים ברצפה והכל, ולכן הוא פונה לשתי נשים שמתלחששות ביניהן.

עיתונאי: שלום, אני כתב של "בקעת אונו על המפה". מאיפה אתן מכירות את המנוח?

אישה: אני הייתי המחנכת שלו בתיכון.

זיק ניצת בעיניו של העיתונאי.

עיתונאי: או, מצוין. אז ספרי לי, איזה מין תלמיד היה עילי? איזה מין חבר הוא היה?

אישה: האמת, אני לא ממש זוכרת אותו.

עיתונאי: טוב, בטח כבר לימדת מאז הרבה מאוד תלמידים, אבל בכל זאת, את בטח זוכרת משהו ממנו.

אישה: לא, שום דבר. כאילו היה אוויר.

עיתונאי: מה, אין איזה מקצוע שהוא היה טוב בו במיוחד? אולי איזו הצגה שהוא השתתף בה? משהו?

אישה: וואלה לא.

עיתונאי: אני לא מבין, אז למה בכלל באת לפה?

אישה: כי אני מכירה את האמא. היינו ביחד בצבא. אז תגיד, אני בכל זאת יופיע בעיתון?

העיתונאי מיואש. הוא תר את הסביבה בעיניו ורואה שלושה צעירים בני גילו של המנוח מסתודדים להם בצד, מביטים במסך של טלפון ומנסים להחניק צחוק. הוא ניגש אליהם.

עיתונאי: אהל'ן חברה, מה העניינים?

אחד הצעירים מרים אליו את עיניו מהמסך.

צעיר: בסדר.

אחד משני הצעירים האחרים אומר לחבריו:

צעיר 2: קלטו, קלטו עכשיו את הקטע.

שוב השלושה מביטים במסך, ושנייה אחר כך מתפוצצים מצחוק, בקושי מצליחים להבליע את הרעש.

צעיר  3: (בעודו צוחק)  ששששש, די, לא נעים.

עיתונאי: חבר'ה, רוצים להופיע בעיתון של יום שישי? תוכלו להיות הכי מפורסמים בשכבה.

צעיר: אחי, עיתון זה של זקנים. מי בכלל קורא את זה?

עיתונאי: אני יכול לדאוג גם שיעלו את זה לפייסבוק של העיתון.

צעיר 2: אחי, לסבתא שלי יש פייסבוק, אתה קולט? פעם היא עשתה לייק לעמוד של הצ'יפנדיילס כי היא חשבה שאף אחד לא רואה את זה.

עיתונאי: אני יכול לסדר לכם ג'וינט.

צעיר 3: ירוק או חום?

עיתונאי: אאההה, לא יודע, איך יודעים? נראה לי חום-ירוק כזה.

צעיר 3: תביא.

העיתונאי מסתכל מסביב לוודא שאף אחד לא רואה, ומוציא ג'וינט מגולגל מהתיק. הוא מגיש אותו לצעיר, שמרחרח את הג'וינט.

צעיר 3: אחי, זה נראה לי חרא של גמלים מעורבב עם כבד של אתיופי.

עיתונאי: טוב, אז תביא.

העיתונאי מושיט את ידו, אבל הצעיר בולם אותו.

צעיר 3: זה בסדר, אחי, כל דבר שידפוק את הראש הולך. מצידי שזה יהיה עשוי מחרבונים של יונה עם איידס… אז מה רצית לשאול אותנו?

עיתונאי: אני רוצה שתספרו לי כל מה שאתם יודעים על עילי – איזה תלמיד הוא היה, איזה חבר, מה הוא היה עושה אחרי הבית ספר. הכל.

צעיר 3: וואלה אחי הייתי עוזר לך בכיף, אבל בחיים שלי לא פגשתי את הבן אדם.

עיתונאי: מה?! איך זה יכול להיות? מה, אף אחד מכם לא פגש אותו אף פעם? לא שיחק איתו כדורגל למטה בשכונה? לא הלך איתו מכות? העתיק ממנו שיעורי בית בתושב"ע? כלום?!

צעיר 2: אחי, אנחנו פה רק בגלל שיש אוכל. מלא בורקסים. אנחנו מתים על בורקסים.

צעיר 1: כן, אחי, חולים על זה.

צעיר 3: חבל לך על הזמן. פעם פירקתי קופסה שלמה של בורקס תפוחי אדמה. נהייתה לי כזאת צרבת שהיו צריכים לעשות לי שטיפת קיבה וחוקן רפואי.

העיתונאי מפלבל בעיניו, מיואש. הוא מחליט לחזור אל האב. הוא ידובב אותו ויהי מה.

עיתונאי: אבאל'ה, אני יודע שקשה ועצוב וכל החרא הזה, אבל אתה חייב לספר לי משהו על הילד שלך. משהו כלשהו. מצידי תספר לי שהוא נגמל מחיתולים רק בגיל שבע והמשיך להרטיב במיטה גם בצבא, עד שהרס"ר עשה לו מסדר בושה מול כל המחלקה ובגלל זה חייל אחר שגם היה משתין במיטה התאבד. או שהוא היה זורק אבנים על זקנות ולאחת זה פגע בעין והיא ישר נזכרה בזה שזרקו על כל המשפחה שלה אבנים בשואה והיא היחידה שניצלה בגלל שהיה איזה גרמני אחד ששם עליה עין. לא מעניין אותי. תן לי משהו! משהו!

אבא: מצטער, אבל לא הכרתי אותו בכלל.

העיתונאי זורק את הפנקס ומכשיר ההקלטה על הרצפה, לוקח בורקס תפוח אדמה ויוצא מהבית.

"אוף, אם רק הייתי מכירה אותו"
"אוף, אם רק הייתי מכירה אותו"
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s