- נדמה כי אפשר לחלק את האנושות לשתי קבוצות: אלה שחשבו שפרק הסיום של "מד מן" היווה את הסגיר המושלם לסדרה, ואלה שמצאו אותו דביק, קיטשי ומאכזב. אני, בכל אופן, נמנה עם הקבוצה השנייה. אבן הבוחן כאן היא סוציולוגית במהותה – הדבר שהכי חרה לי הוא היעדר הביקורת על השיטה הקפיטליסטית, או לפחות זו שנוסחה ועוצבה במדינת האחות הגדולה שלנו, ארצות הברית. כי בסוף מה שמת'יו וויינר, עוד יהודי טוב, אומר לנו, זה שהשיטה אולי גורמת לך לריקבון פנימי ומשניאה אותך על עצמך ועל הסובבים אותך, אבל היא גם זו שנותנת לך פתח לגאולה. כל מה שאתה צריך זה לחייך, והחיים (והשיטה) יחייכו אליך בחזרה.
-
לא מפתיע לגלות שדרכו של ווינר לתהילה תסריטאית הייתה דרך חתחתים. לדבריו, הוא הרגיש שעסקי הטלוויזיה מציבים בפניו מחסום בלתי עביר. אבל לבסוף הוא קיבל את ההזדמנות שלו בקומדיית מצבים זניחה, ודריסת הרגל הזו אפשרה לו להתקדם בתעשייה, עד שהגיע אל צוות הכותבים של "הסופרנוס", והשאר כתוב בדברי הימים של הטלוויזיה. ווינר, אם כן, הגשים את החלום האמריקני – הוא חווה משברים, איש לא הכיר בכישרונו, הוא חישב כבר להישבר ולמצוא עבודה אפרורית ומדכאת, אבל בזכות התמדה, אמביציה והכרה ביכולותיו הוא הצליח לבסוף להשתלב בתעשיית הטלוויזיה ולהגשים את חלומו של כל כותב באשר הוא – להיות עשיר ומפורסם. וכשאתה זוכה לחוות את האתוס האמריקני במלוא תפארתו וממונו, אין לתמוה על כך שהביקורת שאתה מספק על האתוס הזה היא ביקורת עקרה שהסבטקסט שלה הוא: "לא הצלחת? נו, זה בטח בגלל שלא האמנת בעצמך מספיק. וגם לא חייכת". ומה אם אתה לא יהודי מבית טוב עם אבא רופא? אתה יכול כנראה להמשיך לחייך עד מחר, ואז להתחיל לחפש לעצמך עבודה אפרורית ומדכאת.
-
גם בסדרה HAPPYish הפרוטגוניסט הוא פרסומאי אכול רגשות אשמה בשם תום פיין (כאילו שהפרצוף המיוסר תמידית של סטיב קוגן לא מספיק כדי להעביר את הנקודה, אז גם שם המשפחה יספר לנו על הכאב הקיומי שהוא שרוי בו). אבל אם ב"מד מן" יש נימה אירונית שנובעת מהפער בין המבט ההיסטורי להווה, הרי שב-HAPPYish אין אפילו את זה. אז מה כן יש שם? תועפות של נרגנות, מיזנתרופיה למכביר, פטליזם לרוב וכיאה לכל סדרת טלוויזיה עכשווית שמכבדת את עצמה – עיסוק לא מבוטל בזהות היהודית-אמריקנית (כי גם פה מדובר בכותב יהודי, הסופר שלום אוסלנדר). אבל לא על מיזנתרופיה לבדה תעמוד סדרה, שנעדרת כל חמלה כלפי הדמויות והצופים. ארבעה פרקים לתוך HAPPYish, נדמה כי גם אלוהים בכבודו ובעצמו, כלומר פיליפ סימור הופמן, שהיה אמור לשחק בתפקיד הראשי לפני שהחליט שהוא והמחט הם BFF, לא היה מציל את הסדרה הקרה והמנוכרת הזאת.
- ומה יש אצלנו? את הפרסומאי ראובן אדלר בסרטה המצוין של ענת גורן על קמפיין הבחירות של בוז'י הרצוג. נפוח מחשיבות עצמית, יודע כל, אניגמטי ומתנשא, אדלר נראה כמו הגרסה המקומית של דון דרייפר בעונות הראשונות. הכאה על חטא? הבנה שהציניות היא חרב פיפיות שפוגעת גם בך ובבני משפחתך? ניסיון לבצע תיקון? אולי נראה את כל אלה בחלקו השני של הסרט. או אחרי סדנת היוגה שיעבור אדלר בכפר אקולוגי בגליל. העיקר שיחייך.

תגובה אחת בנושא “שלוש הערות על טלוויזיה #2 (ועוד אחת)”