סיפורים קצרים

ספינת המדבר

 

הוא חלם שהוא בבית וששבה אליו היכולת בה ניחן כשהיה ילד, לטפס באמצעות ידיו ורגליו על משקופי הדלתות עד שראשו נגע בקורת המשקוף. משם, כשעיני הנוכחים בחדר נעוצות בו בפליאה, הוא קפץ אל האוויר והחל לעוף מעל הראשים הסבים. בכל פעם שהחל לאבד גובה והיה חשש כי יתרסק על אחת הדודות, הוא בטש ברגליו כפי שהיה עושה במשך שנים באימוני השחייה, והנה הוא שוב דואה מעלה, עד שהתקרה עוצרת בעדו. תחושת החופש, ההתרה מהכבלים, הייתה משכרת.

בדיוק כשהיה שוב בדרכו מעלה משהו בתודעתו נזעק. הבל הפה על פניו היה חם. ריחות של חול מדברי ורקבובית נמסכו בו. הוא פקח את עיניו וראה מולו זוג שפתיים גדולות ומחורצות. הן היו כה קרובות לפניו וליחוכן כה מוחשי, עד כי עד כי יכול היה לחוש את דגדוג שיערות שפמו של הגמל שעמד מולו. הוא לא זינק ממקומו, אלא המשיך לשכב ולהביט בזוג השפתיים המלחכות. תנועת הגישוש שלחה בהן אדוות זעירות, משיטות על פניהן זבוב עקשן. לשון בשרנית נשלחה ממצולות הלוע לתור אחר הזבוב, וזה חמק ממנה ונחת על פרצופו. הוא רצה לשלוח את ידו כדי לסלק את החרק הטורדני, אבל ידע כי הפעולה עלולה להבהיל את בעל החיים המדברי. הזבוב נעמד על זיפי פניו הדוקרניים, רגליו יציבות על החול והלכלוך הקשויים. פיו של הגמל התקרב עד מטחווי יריקה והבריח את האורח המכונף. הוא המשיך לשכב ללא ניע, פרצופו הלאה משתקף בעיניים השחורות שמולו. מכשיר הקשר שבטנק קרע את דומיית הנצח. "תחנות אשכול כאן קודקוד. מגע!". הקריאה הנרגשת לוותה בהדי תותחים עמומים. הגמל הרים ראשו, הביט אל האופק והחל לשרך את דרכו בגמלוניות לעבר קול הנפץ המרוחק, כאילו הפקודה נועדו עבורו ולא עבור פלוגת טנקים ששה אלי מטרות מחוררות. כאשר נשמע שוב קול הרעם הוא הגביר את קצב צעדיו והחל לרהוט. תחושת שליחות, או שמא פחד קמאי, פיעמה בו.

השמש עמדה ברום הרקיע. הוא התיישב ונזכר שנרדם על תובת הטנק. לא היה לו מושג כמה זמן שכב כך. לפי תחושת היובש בפיו, תיאר לעצמו שחלף זמן רב. הוא שלח יד לעבר המימייה החמה שהייתה זרוקה לצידו. טעם המים היה תערובת של חול וזיכרון של עשרות אלפי חיילים צרובי שמש מדברית. החול החורך את הוושט העביר בו צמרמורת, אך הוא גמע את כל המים. על הצריח ראה שתי גופות מוטלות פרקדן, סרבליהן מופשלים עד למותניהן. הזבוב ריחף מעל כאחוז אמוק, ואז נחת על הפנים של אחת מהן. יד נשלחה מוכנית להעיפו, והזבוב שב לתזזיתו. "תחנות אשכול, נוע אל המטרות. סוף!", הבקיע שוב הקול דרך הרמקול, רק כדי להפוך שוב לרעש סטטי מחרחר קלושות.

הגמל הוסיף להתרחק. דבשתו דמתה לגל העולה ויורד בקצב מדוד, פרפטום מובילה שלא מאבדת מכוחה. הוא ירד כדי לרוקן את השלפוחית. השתן היה צהוב ובעל ריח חריף, מתווה יבשות כהות על פני הגלובוס החולי. הוא התלבט לרגע האם לקחת עמו את הרובה, שהיה זרוק על קדמת הטנק, אך לבסוף החליט להשאירו מאחור, והחל לצעוד אל עבר האופק. "תחנות אשכול, מי ירה עליי עכשיו? תחנות אשכול, תענו לי, מי ירה עליי עכשיו?!", היה המשפט האחרון שהספיק לשמוע לפני שהתרחק. זעקותיו של מפקד הפלוגה נמוגו אל האינסוף המקרקש.

ים החול היה פרוש לפניו, אך דבר לא נראה באופק, לא משנה עד כמה אימץ את עיניו. בין הד פיצוץ אחד למשנהו שרר שקט עמוק, קדמוני. פחד עמום הזדחל בתוכו, וכדי להתמודד עמו הוא החל לפזם לעצמו את השיר הראשון באלבום של ה-Counting Crows שהוא אהב להאזין לו במהלך השמירות הליליות. Step out the front door like a ghost into the fog where no one notices the contrast of white on white, הוא שמע את עצמו שר את המילים, אך ההדהוד אל תוך הריק המדברי רק העצים את תחושות הבדידות והפחד. הוא השתתק.

הקרקור בבטנו הזכיר לו שדבר לא בא אל פיו מאז ירדו לשטח. מיד כשהגיעו לנקודת העצירה אנשי הצוות עטו על הטונה שבמנת הקרב כמוצאי שלל רב, בעוד שהוא ישב בצד וצפה כיצד חתיכות הטונה נגרסות תחת שיניהם וכיצד השמן נוזל על הזיפים, מרבב את הסרבל, מתערבב עם כתמי השמן שצפו כעליה של שושנת מים. לפתע נתקף אימה שמא יאזלו כוחותיו בטרם יגיע למחוז חפצו. הוא לעלע את הרוק שבפיו, בלע אותו ודימה שבזאת הוא הרווה את צמאונו והשביע את רעבונו.

הוא ניסה לדמיין מה אבא ואמא שלו עושים עכשיו. אביו בטח צועק על איזה פועל בעבודה ואמו רק מסתכלת בשעון, מחשבת עוד כמה זמן נשאר עד שהסיוט ייגמר. הוא ידע שהיא סובלת שם כי היה שומע אותה בכל בוקר מקיאה בשירותים. הוא היה מצטנף תחת השמיכות, מייחל שייפסקו קולות ההקאה. כשהיה שומע את דלת הבית נסגרת היה קם מהמיטה ונכנס לשירותים, שריח מיצי הקיבה עדיין עמד בהם. הוא שנא את הריח הזה, שעלה באפו גם כעת, באמצע המדבר, מכווץ את קיבתו עוד יותר.

רגליו החלו לכאוב. במסעות הטירונות תמיד היה נשרך אחרי כולם. הוא היה צועק שאינו יכול עוד, שישאירו אותו שם, אבל הם לא שעו לתחינותיו. אם רק היו משאירים אותו שם הכל היה מסתדר. אבל הם דחפו אותו בכוח, בניגוד לרצונו, ועכשיו לא הייתה לו ברירה אלא להמשיך לצעוד תחת השמש הלוהבת.

טרטור עמום החל לזמזם ברקע. הוא אימץ את עיניו וראה טרקטורון שועט על פני החולות. זה בוודאי אחד הבדואים, שודד מתכות, הוא חשב לעצמו. הוא הצטער שלא לקח עמו את הנשק, כך היה יכול לירות באוויר אם היה חש בסכנת חיים. דמותו של נהג הטרקטורון החלה להתעצב לנגד עיניו: הוא היה נער, בוודאי צעיר ממנו בארבע או חמש שנים, לבוש במכנסי ב' צה"ליים וחולצה שחורה, קצרת שרוולים. נהג הטרקטורון עצר את כלי הרכב. השניים הביטו זה בזה ממרחק, כמו שני אקדוחנים במערבון אמריקני ישן. הוא תיאר לעצמו שהבדואי מנסה להבין מה הוא עושה שם לבד, באמצע שום מקום, ללא נשק. פחד החל להזדחל במורד גבו. הוא תהה האם עשה את הדבר הנכון כשהחל לשוטט כך, לבדו, במדבר הגדול.

ואולי הגאולה תבוא דווקא ממנו. שניהם ידהרו יחד על הטרקטורון והרוח תלטף את פניהם והם יצחקו יחד, ואמו של הנער תגיש לו פיתה עם לבנה ותה מתוק, כמו אז בטיול השנתי שהוא כל כך שנא כי נאלץ לישון באותו החדר עם כמה בנים מהשכבה שהוא לא אוהב, ומשפחתו תאמץ אותו אל חיקה והוא יוכל כל היום לשמוע מוזיקה ולהסתובב חופשי ולא להיות בצבא ולא להרגיש לא שייך ולא לחשוב מחשבות אפלות על מוות ולא להתבייש לדבר עם בנות ולא לרצות לברוח לברוח לברוח. הוא הרים את ידו ונופף לשלום.

****

רק כשאני במדבר אני חופשי באמת. רק כשאני דוהר במרחבים הבלתי נגמרים שלו, אופק החול משתרע עד אינסוף, אני העצמי שנועדתי להיות. הטרקטורון, בן הלוויה הנאמן, הוא אמצעי המפלט, החבר, המאהבת שמעולם לא הייתה לי. כשאני נאלץ לחזור לפחון שלי בסוף היום ולשכב בין שאר הילדים המתכנים אחיי ואחיותיי, אני מרגיש את לבי יוצא החוצה מבין לווחי הפח הדקים, הודף את סילוני הרוח השורקנית שמכניסה פנימה קילוח תמידי של חול, עולה על הטרקטורון ודוהר ודוהר ודוהר, כאילו אין סכנה שייגמר הדיזל או שירדוף אחרינו חייל חמום מוח שיורה באוויר או לכיוון הגלגלים או למרכז הגוף.

הקולות של הפיצוצים רק מדרבנים אותי. אני אוהב לחשוב על עצמי כעל קאובוי שדוהר בין החיצים של האינדיאנים, משחרר את הבחורה שנלקחה בשבי וזוכה באהבתה. פעם סיפרתי את זה לאחי הגדול, כי חשבתי שאני יכול לספר לו הכל. מאז הם כולם צוחקים עליי שאני לוקח את המתכות כדי לזיין אותן, ושהחורים במטרות הישנות משמשים אותי כבובת מין. מאז אני לא מספר לו כלום. הלוואי שיום אחד הם יעלו על מוקש או שאיזה טנק ירה בהם פגז והם יתפזרו לאלפי חתיכות. נראה מי יצחק אז.

אתמול אמא כעסה עליי כי הגעתי מאוחר הביתה. היא מפחדת עליי יותר ממה שהיא מפחדת על שאר הילדים שלה. פעם שמעתי אותה אומרת לאבא שלי שאני הילד היחיד שלה שהיא לא מרגישה אותו בבטן כשהוא לא לידה. אבא שלי אמר לה שאין לה מה לדאוג, כי גם הוא כילד היה כזה מעופף ולפעמים לא היה חוזר הביתה במשך שעות כי הוא אהב להסתובב בחוץ ולחלום, ושאמא שלו, כלומר סבתא שלי, הייתה כל הזמן דואגת לו ומפחדת שיום אחד הוא יצא החוצה ולא יחזור יותר לעולם. הוא סיפר לה שהיא אפילו ביקשה מאחד האחים שלו להתגנב מאחוריו ולהגיד לה לאן הוא נעלם כל הזמן, אבל אחרי כמה שעות האח נהיה רעב ועייף והוא פשוט הפסיק לעקוב אחריו וחזר הביתה. הוא חטף עונש גדול ואני אפילו לא ידעתי על מה, כי השביעו אותו לא לספר לי כלום, אבא שלי אמר.

היום הזה דווקא התחיל טוב. נסעתי בלי לדעת לאן, כמו שאני עושה תמיד, אבל אז נתקלתי בשלד ישן של טנק שאיכשהו כל האחרים פספסו. הוא פשוט עמד שם כמו ספינת פירטים ישנה ששוכבת מאות שנים על קרקעית הים. דמיינתי איך אני נכנס פנימה ומוצא שלד של שודד ים, עם בנדנה על הראש ושן זהב ויהלום מקולל שייתן לי כוחות על כי הוא היה שייך פעם למלך שלהם, שירד מגדולתו. ירדתי מהטרקטורון וטיפסתי על הטנק. קצת פחדתי להציץ פנימה, כי אולי באמת יש שם גופה של מישהו שמת במלחמה והרוח שלו מבקשת לנקום במי שהרג אותו, אבל בסוף אזרתי אומץ והכנסתי את ראשי לתוך הצריח. לא הייתה שם גופה. רק פחית טונה ישנה וחלודה וכמה עיתונים צהובים. נכנסתי פנימה עם כל גופי והבטתי על המכשירים הישנים והכבלים הקרועים. מעניין מה קרה לאנשים שהשתמשו בטנק הזה. אם הוא שימש להם בית נע במדבר, אם הם סמכו עליו שיספק להם הגנה בשעה שמסביב מתחוללת מלחמה ועפים טילים ואנשים מתים, אם הם הבטיחו לאלוהים שרק יוציא אותם בשלום מהתופת והם יעשו כל מה שהוא יבקש מהם, אפילו שהם לא באמת האמינו בו.

רעם נשמע מבחוץ, מלווה בקול של חבטה עמומה. משהו בתוכי לא בישר טובות. הוצאתי את ראשי מחוץ לצריח והבטתי אל עבר האופק, מאמץ את עיניי לזהות את מקור הסכנה. על אחת הגבעות במרחק זיהיתי אותו – טנק גדול, לא מצומק וכמוש כמו זה שאני נמצא בו עכשיו, מכוון לעברי את קנה התותח שלו, ואז מבזיק לעברי פגז. שוב החבטה העמומה הזאת ומשב רוח דק ותוקפני שסוטר על פניי. קפצתי מהצריח אל החול והרגשתי את המכה עוברת מהרגליים דרך עמוד השדרה עד לגולגולת. לא היה לי זמן להתייחס לכאב, פשוט עליתי על הטרקטורון, התנעתי אותו וברחתי משם כל עוד רוחי בי. כשהפגז פגע במטרה הרגשתי את ההדף מלחך את גבי.

הדהרתי את הטרקטורון הרחק משם. לבי הלם בפראות, למרות שהפיצוצים נשמעו כבר כהדים רפים, כאילו מישהו הקיף את המדבר בצמר גפן וכל הקולות כולם נבלעו בתוכו וכבר אינם יכולים לאיים על איש. נסעתי ונסעתי ונסעתי, ונדמה היה לי כי גם אם אמשיך לנסוע כך לנצח המדבר לא ייגמר והחול הדק ימשיך להיטחן תחת גלגלי הטרקטורון. נזכרתי איך פעם, כשהייתי ילד, חשבתי שהעולם כולו הוא מדבר אחד ענק ושאם מגיעים לקצה שלו נופלים מכדור הארץ. תהיתי אם זה מה שיקרה לי עכשיו אם אמשיך לדהור ככה בקו ישר, האם אפול לתוך חלל שחור שבו אף אחד לא ישמע את הצעקה שלי, ואז אמוג אל האינסוף.

בשלב מסוים עצרתי את כלי הרכב והסדרתי את נשימתי. הלב שלי המשיך להלום בקצב של מכונת ירייה, טם טם טם טם טם, אבל השקט שסביב הבהיר לי שיצאתי מכלל סכנה. חבל שאני לא יכול לחזור הביתה ולספר לאחים שלי על מה שקרה. הם בטח לא יאמינו לי ויגידו שאני סתם ממציא סיפורים כתירוץ לזה שלא הבאתי הביתה שום דבר. קול חרחור של גמל הפר לפתע את הדממה. הסתכלתי סביב עד שאיתרתי אותו, חוצה באיטיות את קו האופק. ניסיתי לאתר גמלים נוספים באזור, כי הם תמיד מסתובבים בחבורות, אבל לא ראיתי דבר. מעניין אם גמלים יכולים לאבד את הדרך, או שטבועה בהם תכונה מולדת שגורמת להם תמיד לחזור הביתה, לא משנה עד כמה הם התרחקו מהעדר.

ואז ראיתי אותו. דמות כנועה, כפופה, משרכת את דרכה. המרחק היה גדול מדי מכדי שאזהה מי זה. מצד אחד הסקרנות כססה בי, כי לא בכל יום אתה נתקל בבן אדם שהולך ככה במדבר. מצד שני, קצת שבעתי מהרפתקאות ומסכנת מוות ביום אחד. אבל מה אם זה מישהו משלנו שצריך עזרה? ואולי זו מלכודת שנועדה למשוך אותי כדי שהם יוכלו לירות בי בקלות? הרי שמעתי כבר סיפורים על חיילים משועממים שניסו לירות בנו מרחוק, ורק בנס אף אחד לא נפגע. אבל הסיכוי שיש עוד מישהו באזור כל כך קטן, שזה שווה את הסיכון. אני אהיה מוכן עם היד על הגז, ובמקרה הכי גרוע אברח משם בטיל. אני הרי מומחה בבריחות.

ככל שהתקרבתי כך נדרכתי יותר. זה חייל. ברור שזה חייל. הוא לבד. ברור שהוא לבד. אבל איפה הנשק שלו? ומה לעזאזל הוא עושה פה? זה חלק מהתרגיל שלו? הוא ברח? איבד את הדרך? בשלב מסוים הוא נעמד והביט לכיווני. עצרתי גם אני את הטרקטורון, דרוך. מי יודע אם הוא לא מסתיר איה אקדח מאחורי הגב. צעד אחד מוזר מכיוונו ואני עף מפה. המשכנו להביט זה לעבר זה. לפתע הוא הרים את ידו לשלום. רעד עבר בכל גופי, כי הייתי בטוח שהוא מכוון לעברי נשק. כשהבין שאני לא מתכוון להשיב לו על ברכתו, הוא הוריד את ידו והמשיך להביט בי. לחצתי על ידית הגז ודהרתי לכיוונו.

ראיתי פעם ילדים רודפים אחרי עכבר מבוהל, מקיפים אותו מכל עבר. הם לכדו אותו בפינה והוא פשט קפא במקום. הוא יכול היה לנסות לברוח להם בין הידיים ומתחת לרגליים, אבל במקום זה הוא הפך עצמו לפסל. אולי הוא העמיד פני מת וקיווה שהטריק הזה יעבוד על הילדים, אבל הם לא היו תמימים. מישהו הביא מוט ברזל חלוד ובמכה אחת פשוט ריסק לעכבר הזה את הגב. העכבר לא התנגד. עוד מכה ירדה עליו. ועוד אחת. הדם נספג בחול. המוט עבר מיד ליד, מילד לילד, והם התחרו ביניהם מי יעיף את האיברים הפנימיים למרחק הכי גדול. עצמתי חזק את העיניים ורציתי שהכל ייגמר.

****

הוא עף מעל המדבר. רוח קרירה נשבה על פניו וליטפה את כל גופו. הוא התערסל בתוך ההוויה וחשב לעצמו שזו התחושה הטובה ביותר שחש מעודו. אם היה יכול היה נשאר כך לנצח, נידף בעיניים עצומות מעל האדמה. הוא הרגיש בחוש שמשהו השתנה. הוא פקח את עיניו וגילה שהמדבר כבר לא מצוי למרגלותיו, אלא שכונת ילדותו. הוא ראה ממעל ילדים משחקים כדורגל על הדשא המצהיב, וידע שזו שעת אחר הצהריים של יום שישי. היה זה משהו בתחושת הלאות העצלה המהולה בקורטוב של קדושה, אמיתית או מדומיינת, שגרם לו לתחושת הרווחה קרירה שפשטה בנשמתו.

הוא הביט לעבר החלון של חדר ילדותו וראה את עצמו מסתכל מטה אל עבר הילדים המשחקים. תחושת הקרירות התחלפה בגל חום שמוקדו ברגליו. אחד הילדים התעצבן ממשהו ובעט את הכדור אל מעבר לגדר השיחים. ילד אחר רץ אליו, אחוז זעם, ושלח לעברו אגרוף. השניים החלו להתקוטט בעוד שאר הילדים מקיפים אותם וצועקים. הוא החל לאבד גובה וצנח לעבר ההתקהלות. אחורי ברכיו כבר בערו מחוסר אונים. רגע לפני שהתרסק אל הקרקע הוא הביט שוב מעלה לעבר החלון. לא היה שם אף אחד.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s