סאטירה·סיפורים קצרים

תנו לחלל לנצח (או: פרשת אמץ חלל)

היו אלה ימים תזזיתיים של סוף האביב. רוחות שרביות התחלפו בממטרים מרובבים שהותירו על חלונות בית הספר פסים אפורים ומאובקים. מרים, המחנכת והמורה לאזרחות, נכנסה לכיתה ט' 3, אוחזת בידה מעטפה גדולה בצבע חום שעליה רשום באותיות שחורות וגדולות השם יפה פיטוסי. "בוקר בוקר", היא פתחה כהרגלה, בעליזות דוקרנית, את שיעור האזרחות. "אני שמחה לבשר שהחל מהיום אנחנו מתחילים פרויקט חדש בשם 'אמץ חלל', שבו נלמד על החיים של חלל או חללת צה"ל. אומרים באמת חללת? אולי חללית? אני אשאל מאוחר יותר את המורה ללשון", הפטירה, ספק לתלמידים ספק לעצמה.

תכונה מיוחדת הורגשה בכיתה, כמו נחש עקלתוני שעובר בין השולחנות. שיעור האזרחות, שהוא על פי רוב שיעור מנומנם שבו מרים מקריאה מהדפים שלפניה מושגי יסוד כמו "דמוקרטיה" ו"הפרדת רשויות", הפך בן רגע למסיבת כיתה עתירת רגשה. מרים שלפה דבוקת דפים מתוך המעטפה. "כאן מופיעים כל הפרטים על החלל שאתם צריכים לאמץ", אמרה בעודה מחלקת את הדפים בין היושבים בשורה הראשונה. הפיות נפערו בתמהון ככל שהמידע שהופיע על גבי הדף הגיע אל יותר ויותר תלמידים. אביתר היה הראשון להזדעק.

"המורה, יש פה טעות".

"למה אתה אומר את זה?" שאלה מרים בתמימות.

"כי זו בחורה. והיא מתה בתאונת דרכים".

"זה אמור להיות מישהו גיבור, לא סתם ג'ובניקית שנכנסו באוטו שלה בדרך למועדון", החרתה החזיקה אחריו אביבית, שהייתה מאוהבת באביתר בסתר אך חששה להביע בפניו את רגשותיה שטופי ההורמונים. "את צריכה ללכת לצה"ל ולהגיד להם להחליף לנו אותה במישהו שמת באמת".

"בואו נירגע", ניסתה המורה לאזרחות להפיס את דעת התלמידים. "יש בצבא חיילים – וכן, גם חיילות – שנהרגו לא עלינו בכל מיני נסיבות, לא רק בשדה הקרב, וזו חובתנו לכבד גם את זכרם וללמוד על חייהם".

דבריה של המורה נפלו על אזניים ערלות. ההתמרמרות הכיתתית עלתה על גדותיה, ומרים הרגישה שהיא מאבדת את הרסן. היא תהתה האם עליה לגשת למזכירות השכבה ולבקש חלל אחר, כזה שישקיט את הרוחות במותו ההרואי, או שמא עליה לפעול לפי צו לבה ולדרוש מהכיתה להתחקות אחר חייה של אותה נערה בת 19 שקיפחה את חייה בסוף שבוע אחד מר ונמהר. "זו החיילת חללת שלכם, ואני בטוחה שאתם תדעו להוקיר את חייה", אמרה בטון נחרץ בטרם עזבה את הכיתה הרוגשת, לא מודעת לכך שההחלטה שקיבלה תעורר סערה שתחרוג מגבולות הכיתה ותלהיט את הרוחות בכל הארץ.

הווטסאפ הכיתתי, שבימים כתיקונם נמלא בהודעות מנוסחות באופן קלוקל על חרמות, סרטוני התעללות ומקומות טובים להשיג בהם חגיגת, תפקד כחדר תקשורת מרכזי. עוד באותו הערב סוכם כי כל התלמידים יחתימו את הוריהם על עצומה שקוראת למחנכת לחזור בה מהחלטתה ולהעניק לכיתה את מבוקשה – לוחם גולני עשוי ללא חת שקפץ על רימון בכדי להציל את חבריו, לא לפני שהרג מאה ועשרים ערבים יימח שמם. ההורים חתמו על העצומה – מי בפיזור נפש כי הוא חותם על כל טופס שהילד מגיש לו, מאישור על כך שהילד שוב לא הכין את שירותי הבית בספרות ועד בקשה להגדיל את תשלומי ההורים על מגוון השירותים שמערכת החינוך אמורה לספק, ומי משום שהאמין שהמטרה שלשמה הם נלחמים מוצדקת וצודקת – וזו הוגשה למחרת למרים המחנכת.

"אני מצטערת, אבל אין לי כל כוונה לסגת מההחלטה שלי", הודיעה לתלמידים.

"אבל המורה, ט' 4 קיבלו טייס שנפל ביום כיפור וט' 5 קיבלו צנחן שנהרג בלבנון", קבלה אסתר, תלמידה שהחלה את התבגרותה המינית מוקדם יותר מהתלמידות האחרות, ומאז כיתה ו' זכתה לכינוי "אסתר עופרים".

"זו ההחלטה שלי, והיא סופית. מחר יגיעו לפה ההורים של יפה פיטוסי, ואתם צריכים לנצל את ההזדמנות לשאול אותם כל מה שמעניין אתכם: מי הייתה הבת שלהם, מה היא אהבה לעשות ומה המורשת שהיא הותירה מאחוריה".

התלמידה אביבית, שפרשת אמץ חלל, כפי שזו תכונה בהמשך בכלי התקשורת, אפשרה לה לחשוף פכים באישיותה שמוטב כי היו נותרים נסתרים, קפצה על הודעתה של המורה כמוצאת שלל רב. "המורה, את תמיד מנסה ללמד אותנו שבדמוקרטיה חשוב להפגין, אז אנחנו מחר נארגן הפגנה נגד ההחלטה הפאשניסטית שלך", היא הודיעה למרים בתרעומת מהולה בכבדות בגאווה צדקנית. "ואני גם ידבר עם דוד שלי שעובד בתקשורת וכל המדינה תשמע על זה!".

הידיעה הראשונה בנושא, שפורסמה באתר האינטרנט מועט המבקרים של המקומון בו עובד דודה של אביבית, לא עוררה תחילה את תשומת הלב אותה קיוו התלמידים להשיג. "תנסי אולי כותרת אחרת" ביקש הכתב מעורכת אתר האינטרנט, שהיא במקרה גם המגיהה וגם המנקה. "אולי התלמידים מתקוממים נקודתיים, המורה לאזרחות שמאלנית עוכרת ישראל". השינוי עבד. אט אט, שייר בצד לייק, הכתבה החלו לצבור יותר ויותר קוראים ותגובות. "יא מורה שרמוטה לכי לעזה ותלמדי מה זה חלל צה"ל אמיתי" ו"חבל שהנאצים לא סיימו את העבודה עם כל הסמולנים לייק אם גם אתם בעד הפתרון הסופי תעקבו אחרי באינסטגרם מבטיח לעקוב בחזרה" הן רק שתיים מהתגובות המעודנות יותר שנשרכו אחרי הכתבה כמו שובל מצחין שמותירה אחריה שקית זבל מחוררת.

בשעה שמונה בערב כל המדינה סערה כבר בעקבות המקרה, שזכה כאמור לכינוי "פרשת אמץ חלל". שר החינוך, חבר במפלגת "יהדות ליהודים", כינס מסיבת עיתונאים ובה הודיע כי יעשה כל שלאל ידו כדי להביא להקמת ועדת חקירה ממלכתית. "לא ייתכן שבמדינה יהודית תלמידים יאלצו ללמוד על החיים של ג'ובניקית שתורתה לא אומנותה", קרא בגרון ניחר את ההודעה שניסח עבורו יועץ התקשורת שלו. "היום אנחנו מאמצים חייל שמת סתם, ומחר תלמידים יגידו שהם לא רואים כל צורך במות הגיבורים של שאר החיילים. זהו תהליך לא יהודי בעליל שסופו בהרס המדינה היהודית ואני, כשר החינוך של היהודים, לא אתן לזה לקרות במשמרת היהודית שלי!". ראש הממשלה, משיקוליו הפוליטיים שלו, לא נותר חייב. הוא הזמין צוותי צילום ללשכתו ותיעד את עצמו מתקשר בשידור חי להוריו של אביתר, התלמיד שהיה הראשון להתקומם. הוא שיבח את אומץ לבו של בנם ואת העובדה שלא חשש להביע את אשר על דעתו, גם אם דברים אלו עלולים להיות לצנינים בעיני התקשורת והאליטות. "בתור אח שכול שאחיו נפל בקרב אני יודע מה זה לאמץ חלל. אני זוכר עד היום כיצד נאלצתי לגשת להוריי ולומר להם: 'אבא, אמא, אני רוצה לאמץ חלל במקום אח שלי', אבל זה רק גרם לאמא שלי להסתגר יותר ולבכות בזמן שהיא מכינה קציצות, אז כדי לא לצער אותה אימצתי את החלל רק בראש ודיברתי איתו כל בוקר בשירותים. כשאמא שלי הייתה שואלת אותי עם מי אני מדבר, הייתי אומר לה שאני רק מדבר אל הקקי שלי, משכנע אותו לצאת. בזכות הבן שלכם הילדים שלנו לא יאלצו יותר לאמץ חללים בשירותים".

המורה לאזרחות לא שיוותה בנפשה איזו קבלת פנים תחכה לה ולהורים השכולים למחרת בבית הספר. אלפי תלמידים מכל רחבי הארץ גדשו את רחבת המסדרים, חלקם נושאים בידיהם שלטים עליהם כתוב "תנו לחלל לנצח" ו"אין חלל – אין ביטחון", וכתובות גרפיטי ברוח דומה רוססו על קירות בית הספר ועל המזנון ששכן בתחומו, שעל פי אחת הסברות הקוליפורם הראשון בהיסטוריה השתכפל על דפנות המחבת ששימשה להכנת חביתות ירק. כמה פוליטיקאים מהמסדרונות האחוריים של המפלגות "יהדות ליהודים" ו"עוצמה ישראלית" הגיעו גם להפגין נוכחות תקשורתית בריאה וכדי לקושש מעט אהדה בקרב בוחרים עתידיים.

העיתונאים הרבים חיכו עם סמארטפונים שלופים והתנפלו על המורה בשאלות. בליל השאלות נורה לעברה מכל עבר כמו חיצי רעל קטנים וקטלניים. "מה הרגשת בפעם הראשונה ש… שר החינוך אמר שצריך לפטר… האם זה נכון שהיית ג'ובניקית ובגלל זה… למה הילדים אמורים ללמוד על מישהי שמתה סתם…" 

המורה גוננה בגופה על זוג הקשישים ששכלו את בתם היחידה לפני שלושים שנה והעבירה אותם דרך ההמון. כאשר הם הגיעו סוף סוף לכיתה, לא היה בה אף תלמיד מלבד רמי בן ברוך, ילד נטול חברים שהוריו, על פי השמועות, הצביעו פעם לערבים ומאז לא מוכרים להם יותר בהקפה במכולת השכונתית.

מרים נעלה את הדלת והגיפה את הווילונות, משאירה בחוץ את עדת הסקרנים והמתלהמים. עם זאת, מדי פעם נשמעו מבחוץ ססמאות מתלהמות שננבחו דרך מגאפון.

"אני מתנצלת על המהומה", היא אמרה לזוג ההורים. האם הוציאה מהתיק תמונה ממוסגרת של בתה המחייכת בעיניים בורקות. היא החזיקה את התמונה צמוד לבטנה, כאילו תוכל כך להשיב לרחמה את הבת שאבדה לה.

המורה לאזרחות אמרה לרמי כי הוא יכול לשאול אותם כל דבר העולה על דעתו: מה בתם אהבה, כיצד התייחסה לשירות הצבאי, אפילו שאלות על האובדן עצמו. רמי הנבוך משך בכתפיו. "לא יודע, המורה, אני פה רק כי ההורים שלי אמרו לי שאם אני לא אבוא לא יקנו לי פלייסטיישן חדש".

האם השכולה פרצה לפתע בבכי חנוק. היא הליטה את פניה בידה האחת, בעוד היד השנייה ממשיכה לאחוז בחוזקה בתמונה. האב, שנראה כאילו משא החיים תיכף מכריע את גוו השחוח, חיבק אותה בלא מילים.

"טוב, אני חושבת שנסיים את השיעור להיום", אמרה מרים בקול רועד מבושה ומזעם.

זמן קצר לאחר מכן השתמש מנהל בית הספר במערכת הכריזה החורקנית והודיע כי התלמידים של ט' 3 יקבלו את מבוקשם – פרויקט אמץ חלל שלהם יכלול מעתה שיריונר שנשרף בעודו בחיים בתעלה ביום כיפור. אביתר עוד ניסה להלהיט את הרוחות ואמר לחבריו כי אסור להם לסגת מדרישותיהם עד שיקבלו לוחם בגולני או בשייטת 13, ולא סתם איזה שיריונר עצל, אבל התלמידים האחרים כבר איבדו עניין בנושא ובכלל הם היו צריכים לחזור כבר לכיתה כדי לטעון את הסמארטפונים. גם העיתונאים הרבים והפוליטיקאים שגדשו את המקום עזבו ברגע שהבינו כי הסיפור הפך לאטרייה קרה.

ההורים השכולים של יפה פיטוסי צפו באותו הערב במהדורת החדשות. על המרקע הופיע כתב שדיבר בעוד בני נוער צעקניים מקיפים אותו ונדחפים אל מול המצלמה. "פרשת אמץ חלל – הניצחון של בני הנוער" נכתב בתחתית המרקע. האם עדיין החזיקה את התמונה צמוד לגופה. היה נדמה כי אם תרפה אך מעט מאחיזתה יישמטו כל הזיכרונות שנותרו לה. הבת המשיכה לחייך, אך כשהתמונות שריצדו על המסך השתקפו על מעטה הזכוכית ששמר על התמונה מפגעי הזמן, הברק שהיה בעיניה של הבת הועם. לרגע היה ניתן לחשוב כי דמעה נוצצה בעיניה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s