אני קורא עכשיו ספר שכתוב בשפה יואל הופמנית, רק ללא הנגיעה הפיוטית במטפיזיות של החיים (שגם כתביו של הופמן עצמו, יש להודות, לא תמיד נוגעים בה), כלומר כתוב בשפה שמחווירה מרוב חקיינות, וזה גורם לי לחשוב שהחיים היו הרבה יותר קלים אם רק אפשר היה לשרבט משפטים כמו "עמליה נזכרת כיצד בילדותה [בכיתה ג' או ד', בדיוק כשהמחנכת ציפורה נכנסה לכיתה והודיעה "אני בהריון עם קיפוד ים"] היא הניחה מתחת לכרית שן ולצידה פתק לפיית השיניים שבו היה כתוב "להתנשק עם יוני סויסה מג' [או ד'] 3", אבל יוני סויסה [שאבא שלו היה פקח חניה ויום אחד עלה בסערה השמימה כדי לתת שם דו"חות על עמידה אסורה בחניית נכים] בכלל לא ידע את שמה, והשן בינתיים העלתה עששת שהתפשטה אל הכר והמצעים והשמיכה ועמליה [הילדה] חלמה שהיא שטה בתוך אצה ענקית מחופה אפריון והיא הפליגה בתוכה עד שהגיעה לחנות מלאת בובות שתומות עין, וכשיצאה משם כשבאמתחתה שלוש בובות ושלוש עיניים היא גילתה שאבא של יוני סויסה גרר לה את מיטת האצה, והיא התעוררה בבהלה ונזכרה שהיא כבר זקנה ושיוני סויסה נהרג באיזו מלחמה [ששת הימים או מאה השנים] כשהתהפך עם כלי הרכב שלו לתוך תעלה, וכשמצאו אותו היה שפוך על פניו חיוך כמו דלי של צבע ורק השן הקדמית שלו הייתה חסרה" מבלי שזה יהווה מעשה חקיינות.
לכתוב כמו יואל הופמן
