א. האדם שכתב שורות אלה אינו בין החיים יותר. עורקיו נסתתמו כמו צינורות ביוב שעלו על גדותיהם, וכל השומן והחלומות והעצבונות הגדולים שעיצבו את חייו הציפו את לבו ופרצו מתוך פיו ואוזניו ונחיריו וכיסו את מיטתו ודירתו ושכונתו והאנשים התקשרו למוקד העירוני ואמרו: איפה מנדלבאום כשצריך אותו.
ב. פעם כתב: כשהייתי ילד נעמדתי באמצע מסעדה וצעקתי: אני רוצה לכתוב סיפורים מצחיקים על אנשים עצובים. בדיוק באותו הזמן נעמדו ילדים בכל רחבי העולם באמצע מסעדות (אחת הגישה רגלי תמנון משוחות בחמאת בוטנים ורודה) וצעקו: אני רוצה להיות שוטר, או: אני רוצה להרים משאיות כבדות, או: אני רוצה לאכול תמנון (זה היה במסעדה אחרת, צמחונית). הוריו, שהיו אנשים קשי יום שהאמינו אך ורק בעבודה קשה ואפורה כמו סינטבון (זה עם החתול במגפיים, שתבע כעבור שנים את החברה על הפרת זכויות יוצרים ובכה על דוכן העדים כשתיאר כיצד אנשים שפשפו בו את בגדיהם המרובבים וצעקו כי הוא אינו עושה דבר מלבד להשיר שערות), לא ידעו היכן לקבור את הבושה וטמנו את פניהם בצלחת הריקה, מכיוון שדרך חייהם הסגפנית לא הרשתה להם להזמין דבר מלבד כוס סודה אותה חלקו ביניהם. לבסוף הם כרכו אותה (את הבושה) בשקית סופר מחוררת (חלק מהבושה נגלתה מבעד לחורים כמו שד עצום שנחנט בבגד ים קטן מכפי מידותיו) וטמנו אותה בשדה הבור שהשתרע מאחורי דירת השיכון שלהם. כשעלו בחזרה לדירה שתקו כמו בציור של אדוארד הופר.
ג. שני בניו, שהתנכרו לאביהם מאז אותו יום בו גילו כי כל נכסיו מסתכמים בשפופרת משחת שיניים לבעלי חניכיים רגישות ושלט טלוויזיה בעל מכסה סוללות שבור, נעמדו מעל קברו כמי שכפאם שד. כשהרב קרע קריעה בחולצתו של הבן הצעיר (חולצת סוף מסלול כל הזין בעורב נח"ל אוגוסט 93), הוא נזכר כיצד השתין במכנסיו במהלך מסע הכומתה וכיצד כעונש נגזר עליו להקיף את הבסיס כשלגופו תחתונים בלבד. זכרון הבושה העלה דמעות בעיניו, וכל הנוכחים התרגשו לראות כיצד הבן בוכה על אביו למרות כל התלאובות והשתיקות וצעקות ה"חבל שאין לי אבא!" שמילאו את מערכת היחסים ביניהם כמו בשר אפור בתוך בצק שומני. הדמעות שנקוו בעיני הנוכחים החלו לזלוג אל תוך הקבר הפתוח וסתמו את מערכת הביוב של בית הקברות עד שאחד המתים, פקיד מס אפרורי בחייו ופקיד מס אפרורי אף יותר במותו, התקשר לעירייה וביקש לדבר עם מר מנדלבאום ממחלקת המים, כי זה פשוט בושה וחרפה מה שקרה פה לעיר הזאת, זאת פעם אחרונה שאני משלם ארנונה, אבל הפקידה במוקד העירוני, שחישבה את סוף המשמרת לאחור עד שתוכל לחזור הביתה ולבלוע בקבוק שלם של כדורי שינה, אמרה: מנדלבאום מת מזמן, וניתקה.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
3 תגובות בנושא “מנדלבאום”