דוד קופאי

דוד קופאי קוראים לו. הוא כבן 50. משקפיו כחולים ומעוצבים, שרירי הקיבורת שלו מעידים כי הוא מתאמן בחדר כושר, או שהתאמן בצעירותו ומשהו מגמישות השרירים נשתמר. ועדיין, הוא רק דוד קופאי. בחור צעיר שעומד מאחורי בתור אומר: "אה, מה זה? הוא עבד איתי פעם בחנות בחורב". הצעיר מזהה בתור עוד מישהי שהוא מכיר. הם מתנשקים על הלחי ומדברים. איך אתם? ואללה, רגיל. מגיע לכם מזל טוב, לא? כן. בן? בת. ואללה. ואיפה היא? בגן. בת כמה היא? כבר חצי שנה. ראיתי שגם אתם. כן, אבל יש עוד זמן. בת? בן. מגניב. שיהיה בשעה טובה. באנו בדיוק לקנות מתנה לעוד זוג חברים שילד. אשתך שם. תודה. ביי. התור בינתיים מתקדם. דוד קופאי שואל אם יש כרטיס מועדון. זה כדאי, הוא אומר. מקבלים ארבעים אחוז הנחה בקנייה הנוכחית וזיכוי של מאה שקל. וזה לכל החיים. אני קובר את המבט בדלפק וממלמל לא תודה. דוד קופאי לא מוותר. אבל למה? זה נותן לך כבר עכשיו הנחה. וזה לכל החיים. ואני רק רוצה לשאול את דוד קופאי מה הסיפור שלו, מה השתבש בדרך, האם זה בגלל שהוא לא היה תלמיד טוב בבית הספר או בגלל שתפסו אותו מעשן חשיש בעמדת שמירה צבאית או שלמד לתואר במדעי הרוח בשביל הנשמה כי האמין שיצליח להתפרנס רק בזכות חושיו החדים או שחווה משבר גיל ארבעים והתגרש ועזב עבודה טובה ועשה קעקוע של עוגן על הכתף או שהוא בכלל עושה את זה מבחירה כי מה שהוא הכי אוהב לעשות בחיים זה לקפל חולצות יפה יפה ולהכניס אותן לשקית ולשאול מישהי בחנות עזרה לך? ואתה לא יכול שלא לחשוב על עצמך ועל חוסר הביטחון התעסוקתי שעוטף אותך כמו שקית ניילון על הראש, וגיל ארבעים כבר נראה באופק ומי יודע אם לא יפטרו אותך ויקחו במקומך מישהו צעיר שמחכה שאשתו תלד והוא רק רוצה לפרנס את המשפחה שבדרך וזה בסדר להרוויח מעט עכשיו כי אחרי שצוברים ניסיון גם המשכורת עולה, ותראי את דוד קופאי, הוא בטח לא עבד קשה ולא הסתפק במועט ובגלל זה עכשיו הוא פה. וכל זה גורם לך לדמיין מה יהיה כשתגיע לגיל 50 והדבר היחיד שעולה בראשך הוא משקפיים כחולים מעוצבים ושאלה אחת שלא מפסיקה לנקר: אתה רוצה כרטיס מועדון? חבל, זה לכל החיים.