רומניה, חורף 1980

נולדתי בחודש פברואר, 1980, בבית החולים המרכזי של בוקרשט. כותרת העיתון באותו היום בישרה כי מדובר בחורף הקר ביותר שנרשם במדינה מאז ומעולם. כשהאחות שיילדה אותי יצאה מפתח בית החולים בתום המשמרת היא שפשפה את כפות ידיה ואמרה "אלוהים מנסה להקפיא אותנו ביחד עם הקומוניסטים המנוולים האלה". דברי הבלע שסיננה קפאו באוויר והיא חששה שאחד מעוברי האורח ייתקע במילים הקפואות ויסגיר אותה לידי הסקוריטטה, המשטרה החשאית מטילת האימה. באותם הימים כל אזרח שהסגיר מתנגד למשטר זכה בהגדלה חד-פעמית של הקצבה החודשית מ-12 ביצים ו-100 גרם חמאה ל-14 ביצים ו-110 גרם חמאה. אבל המלשינים לא הסגירו שכנים, חברים ובני משפחה בשביל התוספת התזונתית הזניחה, אלא משום שהמלשין המצטיין של החודש זכה ללחוץ את ידו של המנהיג הנערץ צ'אושסקו בארמון המלכותי, ותמונתם הופיעה על השער האחורי של עיתון המפלגה, שחולק לאזרחים בחינם. מה שהמצטיינים הגאים לא ידעו זה שהם לחצו את ידו של הכפיל של הרודן הרומני. עד היום ישנם הטוענים כי מי שהוצא להורג בתום המהפכה הוא הכפיל, וכי צ'אושסקו עצמו מצא מקלט בארגנטינה, פתח שם מסעדת ממליגה שניסתה להתחרות, ללא הצלחה, בפולנטה המקומית, ולבסוף תלה את עצמו בחדר האמבטיה. על הפתק שהשאיר נכתב, כך על פי השמועה, משפט אחד בלבד: "תיחנקו עם הפולנטה שלכם".

הממונה על רישום הטמפרטורה במרכז המידע הלאומי היה איש הגון שהתגאה במשלח ידו. לא עניינו אותו הפוליטיקה או הספורט, כפי שאלה עניינו את מרבית הגברים, והוא לא מצא כל טעם בהשתכרות מאלכוהול מזויף או בקיום יחסי מין עם זונות מרות נפש שהידרדרו אל המקצוע רק משום שנולדו אל תוך משפחה שנעדרה מהלכים במרכז המפלגה. את הסיבה לקיום הוא מצא בעבודתו ובסדר יומו: בכל בוקר היה מתעורר בשעה שש בדיוק, מבצע מספר תרגילי התעמלות, קורא את כותרות העיתון בעודו שותה את תחליף הקפה, נושק לאשתו לשלום ונוסע לעבודה ברכבת החשמלית. עם הגיעו היה אוסף את כל נתוני מזג האוויר שהצטברו בתחנות המטאורולוגיות הפזורות ברחבי רומניה ומבצע ניתוחים סטטיסטיים פשוטים. את הנתונים היה מתייק בקלסר ייעודי ומניח אותו על אחד המדפים. הוא מעולם לא שאל מה נעשה עם הנתונים הללו ואת מי הם משמשים; האישיות האנאלית שלו נזקקה רק לסדר יום קפדני ותו לא. יום אחד, בתחילת פברואר 1980, נכנס למשרד אדם שהזדהה כעיתונאי ממשלתי וביקש לקבל לידיו את הנתונים המטאורולוגיים של אותו החודש. רגליו של הממונה על הרישום חישבו לקרוס תחתיו; הוא לא יכול היה להרשות כל שינוי שהוא בסדר שהורגל אליו, בכלל זה סדר הניירת עליה היה מופקד. הוא ניסה להסביר לעיתונאי כי הוצאת הקלסר מתחומי המשרד עלולה להביא, במקרה קיצוני שבו האוגדן לא יוחזר למקומו, לאי-רציפות ברישום נתוני מזג האוויר, וכי מצב כזה כמוהו כדחיפת אבן דומינו שתפיל בתורה את כל מסד הנתונים שנצבר בעמל רב, ואולי, שלא נדע, אף תפיל את התורה המרקסיסטית כולה. המדינה כולה, תינה הפקיד באוזני העיתונאי בקול תחנונים, תלויה באוגדן הזה. העיתונאי גיחך למשמע הטענות, לקח את הקלסר ויצא מהמשרד בלי לשעות לתחינותיו של הפקיד חיוור הפנים. כשהגיע הביתה באותו היום, שעה וארבעים ושבע דקות בדיוק לפני השעה שבה היה מגיע בעשרים וחמש השנים האחרונות, אשתו נבהלה. הפקיד סירב להסביר לה מה פשר השינוי בלוח הזמנים החקוק בסלע, ופשוט שעט אל תוך חדר האמבטיה. הוא הוריד את בגדיו תוך שהדמעות ניגרות מעיניו ונכנס אל תוך האמבטיה הקפואה. מי הקרח חבטו בעורו הרופס, והוא חשק שיניו שעה שכל גופו רעד מהקור המצמית. אשתו הנרעדת עמדה מצידה השני של הדלת ובכתה חרש. היא הבינה כי קרה משהו נורא אם בעלה מתנהג בצורה שכזו. היא ניסתה לקרוא בשמו, אך קולה המחויש לא הגיע לאוזני בעלה, שהכחיל והלך ככל ששהה יותר ויותר זמן במים הקפואים.

האחות המיילדת הגיעה לביתה מבלי שאיש ילשין עליה. היא הדליקה את האור במדרגות הבניין, אבל זה כבה כהרגלו כשהייתה באמצע הדרך. כשהגיעה לבסוף לדירתה, לאחר גישושים שכללו מגע בקירות טחובים ובקרומים ריריים שמקורם אינו ברור, היא פלטה אנחה שהביעה יותר יאוש מאשר רווחה. היא הרכיבה לה כריך ממעט המצרכים שהיו ברשותה: לחם שחור אחיד, חמאה ונקניק, וכשסיימה לאכול הדיחה את הכלים במים קפואים שגרמו לכפות ידיה להכחיל ולאבד כל תחושה. למרות ששיוועה למקלחת חמה שתשטוף מעליה את זעקות הנשים היולדות ובכי העוללים שיצאו אל עולם אפור וקר, היא ידעה כי לא יימצאו לה המים החמים הנדרשים על מנת לעשות מקלחת הגונה. האחות הרתיחה מים בקומקום, שפכה את תכולתו מעלת האד לתוך גיגית וסיבנה את זרועותיה ובתי שחיה. כשסיימה לבשה את הפיג'מה המהוהה שלה והתיישבה בכורסה כשבחיקה ספר.
דפיקות עזות על הדלת העירו אותה מתנומתה. נדרשו לה שניות ארוכות כדי להיזכר היכן היא נמצאת וכיצד הגיעה לשם, אך ברגע שהתעשתה היא ניגשה לדלת והביטה דרך חור ההצצה. השכנה השתקנית עמדה שם והעבירה משקלה מרגל אל רגל, כאילו משב רוח מטיח אותה מצד לצד. "אני מתנצלת מעומק הלב, אבל בעלי ממש חולה ואני זוכרת שאת אחות", אמרה האישה בקול דק ובלתי נשמע כמעט. "אני רק מיילדת" ענתה האחות, "אז אלא אם כן לבעלך ירדו המים, אין לי דרך לעזור לו". האישה, שבימים כתיקונם הייתה נרתעת מעימות כממכוות אש, לא ויתרה. "את חייבת לעזור לי, אני לא יודעת מה לעשות", ענתה כשהדמעות ניקוות בעיניה. "עשרים וחמש שנה הוא מגיע מהעבודה בדיוק, אבל בדיוק, באותה השעה, אבל אתמול קרה משהו והוא הגיע יותר מוקדם. הוא לא אמר כלום, רק נכנס לאמבטיה ושכב בתוך מים קפואים זמן ממושך. בלילה עלה לו החום לארבעים ואחת מעלות ומאז הוא לא מפסיק לקדוח. הייתי מזמינה רופא הביתה אבל אין לנו במה לשחד אותו. בבקשה, את חייבת לעזור לי". האישה נשפה בכבדות. ניכר בה שהיא לא רגילה לדבר הרבה, ודאי לא עם אנשים שהם כמעט זרים גמורים עבורה.
רחמיה של האחות נכמרו. לא על הבעל בעל האישיות הקפוצה, עמו לא החליפה יותר משלוש מילים במהלך כל שנות השכנות, אלא על האישה הטובה שמולה. השתיים ניגשו אל מיטת השכיב מרע. מצחו בער והוא היה נתון בדמדומים, ממלמל מדי פעם מילים לא ברורות. המיילדת ציוותה על האישה להוריד את גרבי בעלה והורתה לה להזות באופן סדיר מים קרים על מצחו. האחות שבה לדירתה וחזרה עם תרופה להורדת חום. "תני לו מזה כל ארבע שעות, ואם החום לא יורד עד הבוקר תקראי לי". האישה לא ידעה את נפשה מרוב הכרת תודה, אך האחות פטרה אותה בהינף יד וחזרה לדירתה. כשהביטה מחוץ לחלון בפתותי השלג הנערמים על המדרכה חשבה לעצמה "לא טוב להיות לבד בחורף".

החורף הרומני של 1980 לא היה קר יותר מכל חורף אחר, בין אם זה שקדם לו או זה שבא בעקבותיו. ה"עיתונאי" שלקח את הדוחות על מזג האוויר לא היה אלא פעיל מפלגה שנצטווה להעלים כל ראיה לכך שהחורף הקשה היה פשוט חורף קשה. כשכותרות העיתון הכריזו על החורף הקשה ביותר בתולדות רומניה ועל מבצע לחלוקת שמיכות פליז ותנורי נפט, ביקשו השלטונות לטעת באזרחים את התחושה לפיה גם בזמנים הקשים ביותר יש שמי שנרתם למענם. הרי אם היו חושבים שמדובר בעוד חורף שגרתי, הם לא היו מהללים ומקלסים את השלטון הקומוניסטי ואת העומד בראשו. הם היו ממשיכים בחייהם כאילו כלום לא קרה, והמשטר לא יכול היה להרשות זאת לעצמו.