תנטוס של הסופרים

קבענו להיפגש בבית הקפה הקטן ברחוב קינג ג'ורג', זה שזוהרו הועם בעקבות אותה פרשייה מביכה שהתחוללה בערב הקראת השירה למען הפליטים. ידעתי שאנשי הספרות ההגונים מדירים מאז את רגליהם מן המקום, מחשש פן ייקשר שמם לאותו כיסא מעופף שפגע בראשו של פליט אריתראי חסר כל, ולכן אין כל סיכוי שמישהו מהביצה הדלוחה ומוכת השחין המכונה הרפובליקה הספרותית יזהה אותנו וילך רכיל.

כשהסופר נכנס, שמתי לב לצליעה החדשה שלו. היא הייתה כמעט בלתי מורגשת, אבל עיניי כבר מספיק מנוסות כדי לזהות כל שינוי במצבו הגופני של האדם העומד מולי. אם אתמול הוא אחז את המזלג ביד בוטחת בעודו מלפף סביבו אטריות ארוכות ומביא אותן אל פיו במיומנות של איש קרקס סיני, אשים מיד לב ברגע בו רעד קל שבקלים ישבש את תנועת היד וישלח אדוות זערוריות של רעד במזלג וטיפות אדמדמות של רוטב עגבניות ינקדו את צווארונו. או, למשל, אם משוררת ידעה עד זה מכבר לצטט בעל פה את כל שיריה של דליה רביקוביץ', ואילו היום היא משמיטה מילה פה, מילה שם – אהיה הראשון להשית לכך את לבו. אין המדובר פה ברגישות יתר לזולת או באכפתיות שעולה על גדותיה כמו הדנובה בחורף, אלא במקצועיות גרידא. ביום בו אחמיץ כל פרט אזוטרי באשר הוא אדע כי עליי להחליף מקצוע.

"שלום, יפתח," אמרתי והשטתי לעברו את ידי. הוא לא מיהר ללחוץ אותה, אך לבסוף עשה זאת כמי שכפאו שד. בעודי לוחץ את ידו בחוזקה תרתי אחר סימנים נוספים שיעידו על מצבו הפיזי והנפשי של הסופר האומלל העומד מולי. לא תמצאו זאת בשום ספר פסיכולוגיה המכבד את עצמו, אבל לחיצת יד יכולה להעיד על אדם עשרות מונים יותר מכל פענוח של כתם דיו או מבחן אמריקאי בן 400 שאלות. האבחון הראשוני שלי: שלב שתיים, בואך שלב שלוש. שנתיים וחצי עד שלוש לכל היתר, וגם זה רק אם הגוף יגיב היטב לטיפולים.

"שלום, אשמדאי. הספקת כבר להרוג מישהו היום, או שזה יום חלש?" ענה הסופר בבוז לא מסותר. ככה זה כשאתה מתעסק עם החיים-מתים – הם תולים בך את האשם, משליכים עליך את כל החרדות והייאוש, משכנעים עצמם כי רק בגללך הם צועדים בגיא צלמוות שלובי זרועות עם תנטוס, במקום להדס באחו מוריק כשארוס חובק את אחוריהם.

"אין צורך בפאסיב-אגרסיב הזה." עניתי.

"וגם אין ממש צורך בנוכחות המבחילה שלך על פני כדור הארץ, אבל לצערי אתה עדיין פה." הוא השיב. מן המפורסמות היא שאנשי עט יכולים, ולעתים רבות אף ממשים יכולת זו, לירות חצי סרקזם מושחזים ורעילים בבני שיחם. כמו בסרטי הרפתקאות זולים, החיצים הללו חולפים ליד ראשי בעודי נדרש לתנועת כתפיים נונשלנטית.

"בוא נמצא לנו שולחן. חבל שנשחית את כל דברי הקילוסין האלה על עמידה במעבר."

הולכתי אותנו אל שולחן צדדי במקום שהוא כולו שולחנות צדדיים. מלצרית אטומת מבע השליכה על השולחן תפריט מהוה שבאי המקום, אסטניסטים תרבותיים שכמותם, שרבטו בו ביד חופשית זרגים זקורים וזרע שפוך לבטלה.

"אז איך היו המכירות של 'צל חולף על מדרכה'?" שאלתי כדי להפגין התמצאות ואכפתיות; התמצאות מעושה ככורח של המקצוע ואכפתיות מעושה ככורח של כללי הנימוס הבסיסיים. אני, בניגוד לסופר ממורטט הפנים שישב מולי, מעולם לא שכחתי את דרך הארץ שהוריי קשי היום הנחילו לי.

"אולי אלפיים עותק." השיב הסופר המוחמץ בחמיצות  ובעברית שלא הייתה מביישת נהג מונית ממוצע.

"לפי מה ששמעתי, זה אלף חמש מאות יותר ממה שהאחרון של ברלינר מכר".

"ברלינר יכול מצידי להיחנק עם הספר שלו."

כאן המקום לציין כי קנאת סופרים לא מרבה חכמה כלל ועיקר. לכל היותר היא מרגיזה את המעי הרגיז ממילא. אם מנכים מהספרות העברית את כל היצירות שנכתבו כשרגש עז של קנאה או שמחה לאיד מפעפעים בדם כותביהן, נשארים עם "קופיקו מנגן בתזמורת".

על מנת שלא אצא מהפגישה עם חרס בידיי, ביקשתי להחזיר את השיחה אל פסים מעט יותר פרקטיים.

"דיברתי עם מיכאל מ'כלונסאות'. הוא מוכן לשלם חמישים אחוז עכשיו ועוד חמישים כשתסיים את הספר. עם עוד קצת לחץ אפשר יהיה לסגור איתו גם על אחוזים מעיבוד קולנועי עתידי".

הסופר הביט בתפריט המקושקש כאילו הוא באמת מתקשה להחליט בין הטוסט התפל לשקשוקה הטבעונית. המלצרית לא נראתה בשום מקום. כנראה יצאה החוצה לעשן עוד ג'וינט. לבסוף הוא הרים את ראשו. "אכלת פה את הכופתאות?" שאל בחביבות, כאילו לפני רגע לא רצה לצלוב אותי בחזית בית הקפה, למען יראו וייראו.

"תקשיב, שנינו לא באנו לפה כדי לנהל שיחת חולין." יריתי לעברו. "שנינו גם יודעים שיש לך עוד שנה, שנה וחצי מקסימום, ושאני ההזדמנות האחרונה שלך לקבל משהו על הספר האחרון בהחלט שלך. אתה באמת רוצה להשאיר את אשתך והילדה בלי כלום?"

הסופר הניח סוף סוף את התפריט מידיו. דבריי, בעיקר הסיפא שלהם, פגעו בנקודה הנכונה בדיוק כירורגי. "אתה יודע מה? אני אחתום, אבל בתנאי אחד," הדגל הלבן הונף, לא לפני שהוא ביקש את משאלתו האחרונה של הנידון למוות. "תגיד לי איך אתה יודע על המחלה שלי, ושל כרמלי, ושל זוסמן, ושל יצחקי ושל כל הבני זונות האחרים שהגופות שלהם מרקיבות עכשיו באדמה בזמן שאתה מתהלך פה עם החיוך הזחוח הזה שלך והתיק המהודר הזה שלך והאחוזים שלך והכרס הקטנה שלך שאתה מפטם בזכות הספרות שלי ושל כל האחרים."

לא יכולתי להישאר חייב. "בלי החיוך שלי, והכרס שלי, וכל שאר הדברים שאתה מתעב אצלי, כתב היד שלך היה נשאר סתם עוד קובץ על המחשב, בין התיקייה של התמונות מהטיול המשפחתי לרומניה והמצגת על השואה שהבת שלך הכינה לבית ספר".

בסוף הוא חתם, כמובן, מבלי שאצטרך להסגיר את סודותיי המקצועיים. הם כולם חותמים. אם יש משהו שמפחיד סופרים יותר מן המוות הוא המחשבה שאף אחד לא יקרא את יצירת המופת התורנית שלהם. סיימנו את הפגישה בלחיצת יד רפה – הוא כמי שכפאו שד, ואני כמי שבכל זאת נעלב מההערה על הכרס הקטנה שפיתחתי בשנה האחרונה.

נותרה לי כמעט שעה שלמה עד לפגישה הבאה. ניצלתי את הזמן לביקור אצל מכר ותיק.

***

עליתי בגרם המדרגות המוזנח עד לדירה בקומה הרביעית. ריח של טחב רטבובי עמד באוויר. הרגשתי כאילו בכל שאיפה אני דוחס לתוך ריאותיי פטרייה קטלנית שחונקת לי את הסמפונות. אין לי מושג איך הוא עולה את המדרגות האלה כל יום, בהנחה שהוא בכלל יוצא את פתח הבית. דפקתי בדלת והוא פתח אותה.

"תראו, תראו, הסוכן של המתים פה."

"תגיד לי, נוח, מתי ניקו פה פעם אחרונה את המדרגות? ביום שגולדה נבחרה?"

הוא הכניס אותי לדירה, שהייתה חנוקה לא פחות מחדר המדרגות. קרני האור הבודדות שנכנסו מבעד לחגווי התריסים נאחזו ברהיטים המאובקים כאילו חייהן תלויות בזה. כל הדירה הייתה מרוצפת ספרים, ערימות ערימות שמיתמרות עד התקרה כמעט. במרכז הסלון עמדו שתי ספות כבדות שנקנו ככל הנראה במוזיאון הלובר. התיישבתי על אחת מהן, ונוח התיישב מולי.

הוא נכנס זה מכבר לעשור העשירי בחייו, אבל התהדר בבלורית שיער שגם גברים הצעירים ממנו בחמישים שנה היו מתקנאים בה. גם גזרתו הייתה דקה, כנראה משום שהמזון היחיד שהגיע אל פיו כל יום היה שתי פרוסות לחם לבן מרוחות בחמאה. הדבר היחיד שהסגיר את גילו היה הבהרות שכיסו את כל ידיו, משוות להן מראה של נמר שנשכח באמבטיה.

"אז על מה אתה עובד עכשיו?" היחסים שלי עם נוח מאפשרים לנו לדלג על שיחות חולין בטלות ודרישה מעושה זה בשלומו של זה.

"אני כותב רצנזיה על מכלול יצירתו של דוד פוגל, ומראה שלמרות השוני הרב לכאורה בין הפרוזה שלו לשירה שכתב, יש מוטיבים משותפים רבים. אני אשלח לך את זה כשאסיים."

"מעולה. אתה בוודאי זוכר ש'חיי נישואים' הוא לטעמי הרומן העברי הגדול ביותר שנכתב."

"הגעת לכאן כדי להקניט אותי?" ענה בטון חמור. "גם בגילי הזיכרון שלי עולה על שלך עשרות מונים. אני גם זוכר את החיבה היתרה שאתה מרעיף, לחלוטין ללא כל הצדקה ספרותית, על כמה מסופרי הדור החדש, כמו הפוסט מודרניסט המתחכם ההוא ממעלות, נו, איך קוראים לו…"

ידעתי שזו עוד דרך שלו לבחון אותי, אבל החלטתי להמשיך לשחק את המשחק. "יואל הופמן." עניתי מבלי להסתיר את הלאות שבקולי.

"הופמן, כן, הופמן, עם העניבות שמעכסות ברוח כמו נחשים".

עבור נוח אני מצליח לגייס את כל אורך הרוח שאני לא מגייס עבור לקוחות אחרים שלי. בכל זאת, מדובר בלקוח הראשון שלי, זה שאפשר לי את דריסת הרגל הראשונה בתחום, גם אם זה לא המקצוע שאי פעם דמיינתי שאעסוק בו. הוא היה אז סופר מיואש שזוהרו הועם, חולה במחלה אוטואימונית נדירה שגרמה להוצאות הספרים לברוח ממנו כמו מתרגומים ליצירות מופת קלאסיות מהמאה ה-17. אף מו"ל ששכל בקדקודו לא היה מהין לקחת סיכון ולשלם מקדמה לכותב שאין לדעת האם יגיע אי פעם לידי גמר הכתיבה. אני הייתי אז צעיר בעל אספירציות ספרותיות מרקיעות שחקים וכמות כישרון שהספיקה רק לסיפור קצר אחד או שניים ראויים באמת, אבל נוח הסכים לקחת אותי תחת חסותו. ככה זה כשאתה דואג גם לשלם לו עבור החונכות הספרותית. ידעתי כבר אז שעם כל הכבוד לרוממות הרוחנית וליומרנות האינטלקטואלית, שום דבר בעולם הזה לא נעשה לשם שמיים. יחד עם כישרוני הספרותי המוגבל, גיליתי שיש לי חוש טוב לעסקים. ניצלתי את העובדה שדודתי הייתה מזכירת מערכת בהוצאת ספרים קטנה בשם "עת לעט", וקבעתי לנחום ולי פגישה אצל המו"ל. הצגתי את עצמי כסוכנו, ושכנעתי את הבעלים להעניק לנחום מקדמה שנמוכה בעשרים אחוזים מהמקובל בשוק. התניתי את ההסכם בכך שאם ישלים את כתיבת ספרו יזכה לתמלוגים גבוהים יותר מאלו שהיה מקבל לו היה בקו הבריאות. השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. מכאן הדרך ללקוח הבא, חבר של נחום וסופר שבריאותו רופפת והוצאות הספרים מפחדות לשים את כספן על קרן הצבי החולנית שלו, הייתה קצרה. סופר אחר סופר, מחלה אחר מחלה, ליקטתי סופרים גוססים לאורך הדרך ולמדתי להכיר את המדווים השונים ואת סיכויי ההחלמה, וכפועל יוצא מכך את סיכויי ההשתכרות שלי.

"אז מי הבא בתור?" הוא שאל.

"יפתח תדמור. יש לו גידול בבלוטת הלימפה." מנחום לא יכולתי, וגם לא רציתי, להסתיר דבר.

"נו, לפחות הוא הספיק לכתוב נובלה אחת ראויה. זה יותר ממרבית הסופרים שאני מכיר, שהולכים בדרך כל בשר מבלי להותיר אחריהם ולו פסיק אחד ראוי לדפוס."

הצצתי בשעון. נותרו לי פחות מעשר דקות עד לפגישה הבאה. נפרדתי מנוח לשלום ויצאתי בחופזה. במקצוע שלי אין ללקוחות זמן לחכות.