מחזה

חדר. זיכרון

צלצול בהול בדלת. ואז עוד אחד אחריו. ועוד אחד. אל הדלת ניגש אמנון, 65. הוא מציץ בעינית ונאנח.

נוגה, 40: (מחוץ לדלת) אבא, תפתח! אבא!

אמנון פותח את הדלת כדי חרך.

אמנון: נוגה, מה את עושה פה בשעה כזאת?

נוגה: התקשרתי אליך איזה מאה פעם ואתה לא עונה! אני לא מוצאת הדרכון שלי ואני טסה מחר לחו"ל, חשבתי אולי הוא פה… אבא, למה אתה לא נותן לי להיכנס?

אמנון: אני קצת עסוק עכשיו…

נוגה: מה, יש איתך מישהי?

אמנון: לא… אין פה אף אחד.

נוגה נכנסת לסלון.

נוגה: יניב הזמין אותי לחו"ל בהפתעה בהתראה של יום, הוא לוקח אותי לסוף שבוע בפראג ו…

אמנון: אין שום סיבה שהדרכון שלך יהיה פה.

נוגה: אז איפה עוד הוא יכול להיות? לא הייתי בחו"ל איזה מאתיים שנה, אז אולי הוא בחדר הישן שלי.

נוגה הולכת לכיוון החדר.

אמנון: חכי רגע…

אמנון מנסה לעצור אותה, אבל נוגה כבר עומדת בפתח החדר, המומה.

נגה: מה זה, אבא, זה מטורף! כל החדר פה מלא בתמונות של אמא! והבגדים שלה, וכל הכתבות עליה מהעיתונים, והסרטים. מה… מאיפה…

אמנון: נוגהל'ה, אני… אני התכוונתי לספר לך על זה…

נוגה: התכוונת לספר?! כמה זמן אתה כבר מחזיק את חדר הזיכרון המטורף הזה?

אמנון: זה כלום… זה רק… זה רק כמה ימים…

נוגה: אבא, אל תשקר לי עכשיו!

אמנון: אני לא משקר. פשוט לא לי יצא מאז ש…

נוגה: אבא!

אמנון: נוגה, אני מבקש שלא תצעקי. לא בבית שלי.

נוגה: זה גם הבית שלי, אפילו שאני לא גרה פה יותר. ואני רוצה שתגיד לי כמה זמן אתה מחביא את זה ממני וממיכאל. אני חושבת שמגיע לי לדעת אחרי כל מה שעשיתי בשבילך… בבקשה, אבא.

אמנון: (נאנח) זה מאז שנגמרה השבעה. איך שכולם הלכו אני אספתי את כל הדברים שלה וריכזתי אותם פה, אבל זה באמת כלום, זה כמו מחסן כזה…

נוגה: אז שנתיים. אני לא מאמינה.

אמנון: באמת שאין סיבה לעשות עניין…

נוגה: שנתיים שאתה מוכר לנו סיפורים על זה שאתה לא יכול לארח אותנו כי נורא מלוכלך פה, ומבולגן, וזה לא יעשה טוב לילדים של מיכאל. שנתיים שאתה מקים פה מקדש מטורף ואוגר זיכרונות בכפייתיות במקום לפתוח דף חדש בחיים. שנתיים.

אמנון: כן, שנתיים שהייתי צריך לחזור בהן הביתה יום יום אחרי העבודה ולא לשמוע את הקול שלה, ולא להריח את הריח שלה, ולא לחבק אותה, ולא…

נוגה: ולא לשים את הכל מאחוריך כדי שתוכל להמשיך לחיות בהווה במקום למות בעבר.

אמנון: את מדברת על זה כאילו שלפתוח דף חדש בחיים זה כמו להחליף חברה סלולרית: מתקשרים, מקשקשים קצת עם המוקדנית, מבקשים לדבר עם האחראי, מאיימים בעזיבה והופ – פותחים דף חדש בחיים! זה לא עובד ככה, נוגה!

נוגה: אני יודעת שזה לא קל…

אמנון: אה, אז את יודעת שזה לא קל…

נוגה: כן, אני יודעת שזה לא קל ושהיא האהבה הכי גדולה בחיים שלך. כלומר, הייתה האהבה הכי גדולה בחיים שלך. אבל די, מספיק…

אמנון: מה את בכלל יודעת על אהבה, אה? כל הגברים שהיו לך בחיים לא החזיקו מעמד יותר משנה-שנתיים, ואז יום אחד נעלמו. פעם זה ארנון, אחר כך רונן, ואלכס, ויוגב, ואלוהים יודע כמה היו. בשלב מסוים כבר הפסקתי לעקוב כי ידעתי שאין טעם להיקשר לאף אחד מהגברים כי היום הוא פה, ומחר כבר לא.

נוגה: זה לא הוגן מה שאתה עושה עכשיו…

אמנון: ואת בטח גם יודעת איך זה לחיות עם אותו בן אדם חמישים ואחת שנה. ואת גם יודעת מה זה להתעורר בוקר בוקר לצידו ולהכין לו את הקפה בדיוק בצורה שהוא אוהב. ואת במאה אחוז גם יודעת מה זה לספר לאדם הזה את כל הסודות הכי כמוסים שלך, אלה שאתה אפילו מפחד לחשוב עליהם כשאתה לבד. ותני לי לנחש – את גם יודעת מה זה לראות את אהבת חייך הופכת לנגד עינייך לשלד, לראות איך האור בעיניים שלה כבה עוד קצת מדי יום, ולדעת שאין לך שום דבר, אבל שום דבר! שאתה יכול לעשות נגד זה. את בטח יודעת.

נוגה (צועקת): אולי די כבר עם המסכנות הזאת?! גם אני איבדתי אמא בדיוק כמו שאתה איבדת את אשתך! גם אני ראיתי אותה דועכת לי מול העיניים וכשהייתי לבד בבית בכיתי וצרחתי כמה זה לא הוגן. אבל אתה לא רואה אותי עוצרת את כל החיים שלי ורק מחכה שהם ייגמרו, נכון?!

אמנון: אני לא מצפה ממך להבין.

נוגה: כי מה? כי כל הגברים שלי עזבו אותי? אתה רוצה לדעת למה הם עזבו אותי? כי כל הזמן חיפשתי את האהבה הגדולה מהחיים הזאת שראיתי בבית, את החברות שמחזיקה מעמד בכל הסערות הכי גדולות, אבל אף פעם לא מצאתי אותה באמת, אז עשיתי לחברים שלי את המוות רק כדי שיהיו…

אמנון: מה? שיהיו מה?

נוגה: כמוך! שיהיו כמוך!

אמנון: אז עכשיו אני אשם בזה שאת רווקה בת 43 ?מה הייתי אמור לעשות, להרביץ לאמא שלך? להתעלל בה? זה היה עושה לך טוב בחיים?

נוגה: אתה יודע מה? כן. לפעמים אני מצטערת שלא היה לי מודל לחיקוי קצת יותר נורמלי בבית. שיהיו צעקות, שדברים יעופו. משהו אמיתי, כמו שראיתי אצל החברות שלי. במקום זה רדפתי כל החיים אחרי אידיאל לא מושג שרק אמלל אותי.

אמנון: עכשיו את סתם מדברת שטויות.

נוגה: אתה מבין? זה בדיוק העניין. תמיד התייחסת לבעיות שלנו בקלות ראש כזאת, אבל כשאמא הייתה באה אליך עם משהו, היית עוזב הכל והולך לעזור לה, גם עם הדברים הכי דביליים.

אמנון: אני עזרתי לכולם בבית הזה! יצאתי מעורי כדי לחלק את עצמי בין כולכם, הרבה פעמים על חשבון עצמי. איך את יכולה להגיד שהעדפתי את אמא על פניכם?!

נוגה: תגיד לי משהו: עם יד על הלב, אם אני הייתי מתה – היית בונה בשבילי כזה חדר?

אמנון: זו שאלה תיאורטית, היא לא…

נוגה: אז בוא אני אגלה לך – אתה לא. וזה דפוק לגמרי, כי אתה לא אמור לאהוב את אשתך יותר משאתה אוהב את הילדים שלך. אתה פשוט לא!

אמנון: זה לא נכון.

נוגה: בולשיט!

אמנון:  זו פשוט אהבה שונה. כשיהיו לך ילדים תביני.

נוגה: אני לא צריכה שיהיו לי ילדים בשביל לדעת שבשבילך תמיד היינו איזה מכשול שרק דרש את

תשומת הלב והזמן של אמא, ושכעסת עלינו כל פעם שהיא הייתה איתנו במקום להיות איתך.

אמנון: אני נתתי את כל החיים בשבילכם! עבדתי כמו חמור כדי שלא יחסר לכם כלום, הייתם לכם ילדות מאושרת, הרבה יותר מאושרת מהילדות שהייתה לי, ותמיד הייתי פה בשבילכם. תמיד!

נוגה: אם אתה באמת אוהב אותי, אני מבקשת שתיקח את כל הדברים שיש פה בחדר ותזרוק אותם לפח.

אמנון: את לא יכולה לבקש ממני דבר כזה.

נוגה: אתה תיקח את כל החפצים הגשמיים האלה ותשרוף אותם, כי אתה שוקע איתם לקרקעית.

אמנון: אלה כל הזיכרונות שלי ממנה! הכל!

נוגה: את הזיכרונות אף אחד לא ייקח ממך. אתה תיקח אותם איתך לקבר או שהדמנציה תיקח אותם, מה שיבוא קודם. אבל עד שלא תיפטר מהחפצים אתה לא תהיה אבא שלי ושל מיכאל וסבא של הנכדים שלך, אלא בעלה של ענת הרשקו ז"ל. ואני מתגעגעת לאבא שלי.

אמנון: (מתחיל להתייפח) נוגהל'ה…

נוגה: די, אבא, אל תבכה. איפה אתה מחזיק את השקיות זבל?

אמנון: נוגהל'ה שלי, אני מתגעגע אליה כל כך…

נוגה: גם אני, אבא, גם אני. בכל פעולה שאני עושה, אפילו הכי קטנה כמו להתלבט איזו אבקת כביסה לקנות או איזה בגד ללבוש, אני חושבת מה היא הייתה אומרת. אבל אני מכירה אותה מספיק טוב כדי לדעת שהיא לא הייתה מרשה לך להגיע למצב הזה. אם מישהו היה קם וזורק את החפצים האלה – זאת היא.

אמנון: השקיות מתחת ל… מתחת לכיור ב… במטבח.

נוגה: לך תשכב קצת לנוח אבא. אני אאסוף פה את הכל.

אמנון: יש רק משהו אחד שאני רוצה לשמור.

נוגה: (נאנחת) מה זה?

אמנון: את הכתבה על משפחת המחוננים שעשו עלינו במקומון. היא בכל בוקר הייתה מביטה בה ומחייכת. גם כשהיא כבר הייתה מרותקת למיטה ורוב הזמן הייתה מעורפלת, הייתי מקריא לה את הכתבה מהתחלה ועד הסוף, ותמיד במשפט האחרון היה עולה לה חיוך קטן על הפנים.

נוגה: באמת? מה היה המשפט האחרון?

אמנון: זה היה ציטוט שלך אומרת: "כולם חושבים שבגלל שאני ילדה מחוננת אין לי חברים, אבל זה לא נכון – בני המשפחה שלי הם החברים הכי טובים בעולם".

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s