תותח של פריכיות, או: כיצד פגשתי את ראש הממשלה בסופר

גם אני פגשתי את ראש הממשלה. כן, כן, מה שאתם שומעים. פגשתי אותו בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה שעושים בו קניות. מה שקרה זה שהלכתי כמו כל שבוע להסתכל מהופנט על הרוסייה הזאת שמכינה פריכיות דקות בתוך מכונה כזאת שיורה אותם כמו תותח בתוך כלוב, אבל היא לא הייתה שם. במקום זה עמד שם ראש הממשלה. אני יודע מה אתם חושבים, נו, זה בטח סתם מישהו שדומה לו, כי זה בדיוק גם מה שאני חשבתי, אבל כשהוא ראה שאני מסתכל עליו הוא הצביע עליי וקרא לי לבוא אליו. כשהייתי קרוב ראיתי שזה באמת הוא אז שאלתי אותו, "תגיד, אתה לא ראש הממשלה?", והוא הביט לצדדים ואמר, "כן, אבל פה תקרא לי דימה, כי מנהל הסניף מתעצבן אם קוראים לי 'אדוני ראש הממשלה' בזמן שלו אף אחד לא קורא 'אדוני מנהל הסניף'. המקסימום זה שצועקים לו 'משה, למה לא יורדת לי ההנחה על הנייר טואלט?". "תגיד, דימה", אמרתי לו, "מה בן אדם עסוק כמוך עושה פה בפינה של הפריכיות, אין לך דברים יותר חשובים להתעסק בהם?", ודימה, כבוד ראש הממשלה בשבילכם, ענה לי שבזמן האחרון הוא מרגיש שהאנשים שקונים בסופר לא מספיק מודעים לדברים הטובים שהוא עושה בשבילם, וזה ממש חורה לו (נשבע לכם שכשהוא אמר את המילה חורה לא צחקתי בפעם הראשונה בחיים שלי ולא חשבתי שזה נשמע כמו ספרדי עם מבטא שאומר "אני לא מאמין שזה חורה לי!"). הוא סיפר לי איך אנשים בוחרים עגבניות לפי הצבע או לפי כמה הן רכות, במקום לחשוב "ואוו, בזכות ראש הממשלה שלי אני יכול לבחור מכל מיני סוגים של עגבניות במחיר שווה לכל נפש, בזמן שיש ילדים בסוריה שיושבים על ספסל עם עין חצי שפוכה ומבט המום על הפנים", ואז הוא לקח אותי למחלקת הירקות והצביע על העגבניות, שעל חלק מהן היה עובש וחלק היו כל כך רכות כשכשאתה בא להכין מהן שקשוקה הן משפריצות לך לעין. אישה מבוגרת אחת שלא הצליחה למצוא אף עגבניה נורמלית הסתכלה על דימה, שלבש מדים של הסופר, ואמרה לו "זה סחורה זה? זה זבל!", ונדמה לי שהיא אפילו ירקה לכיוונו, למרות שיכול להיות שזה היה מיץ של עגבניה שהיא בדיוק לחצה עליה כדי לבדוק אם היא אכילה.

"אתה מבין?", הוא שאל אותי. "אין גרם של הערכה במדינה הזאת לדברים הגדולים שאני עושה בשבילכם". כשחזרנו לעמדה שלו הוא ירה פריכית אחת והוציא אותה מהמכונה. "תסתכל על הפריכית הזאת שיצרתי עכשיו. היא כמו המדינה הנפלאה שלנו – חמה וטעימה. עכשיו תחשוב שאני לא אהיה פה כדי לשמור על הפריכית, אתה יודע מה יקרה?". הנהנתי בראשי לשלילה. הייתי רעב ומהופנט לפריכית. "אם אני לא אשמור על הפריכית, יבואו כל מיני אנשים רעים ויאכלו אותה. הנה חמאס באים". הוא נגס בפריכית. "והנה דאע"ש, והנה איראן, והנה התקשורת, והנה ארגוני השמאל במימון זר, והנה תאגיד השידור הציבורי, והנה נהגי אוטובוס ששומעים בריפיט את השיר החדש של סטטיק ובן אל תבורי". הוא סיים את הפריכית עם דמעות בעיניים. אמרתי לו שהוא לא צריך לקחת את זה כל כך קשה כי אין בזה כמעט קלוריות, אבל אחרי שהוא סיים לבלוע את הביס האחרון הוא אמר, "זה היה רותח. אני תמיד שוכח לעשות על זה פו", ואז ביקש שאחליף אותו לכמה דקות בזמן שהוא הולך לשירותים כי הוא כל היום תוקע פריכיות והמעיים שלו עוד שנייה מתפוצצים מרוב סיבים. לא נעים להגיד לא לראש הממשלה, אפילו אם כרגע קוראים לו דימה, אז עמדתי ליד המכונה והכנתי לעצמי פריכיות עד שהרגשתי מלא באוויר חם. התיישבתי בצד וחיכיתי לראש הממשלה שלקח את הזמן שלו. אחרי כמה דקות הגיע מנהל הסניף וצעק עליי, "דימה, למה אתה לא עומד ליד המכונה? אתה רוצה שיגנבו לנו את כל הפריכיות? מה זה המפעל של אבא שלך?". ניסיתי להסביר לו שאני רק מחליף פה את ראש הממשלה שהלך לשירותים ותקע אותי שם עם מכונת הפריכיות המסריחה שלו, אבל למנהל זה לא הזיז כי הוא היה צריך לרוץ לבדוק למה לא ירדה ההנחה על הנייר טואלט. בקיצור, אם בא לכם על פריכיות חמות אני בעמדה שלי בסופר. מה זאת אומרת איזה סופר? זה עם העגבניות הרקובות.