כשהיה טירון בצבא, מנדלבאום נשלח לשמור על מאגר התחמושת, הבונקר בלשון החיילים. באחד הפטרולים עיניו נעצמו מאליהן והוא ירד סהרורי מהכביש ההיקפי עד שחש יד נוגעת בכתפו. הוא קפץ בבהלה והסתובב לאחור כשהוא מכוון קדימה את הרובה. "יש עליך אש?" שאל אותו החייל שעמד מולו. לבו של מנדלבאום הלם בחוזקה. הוא חשש שהחייל יספר למפקדים שהוא נרדם בשמירה. מנדלבאום השיב בשלילה, אך חש חרטה עזה על כך שאינו מעשן. כך אולי היה יכול לקשור קשרי חברות ולהימלט מעונש.
"מאיזו יחידה אתה?" שאל מנדלבאום. "אני מהיחידה שלך", השיב החייל האלמוני. מנדלבאום פשפש בזכרונו, אך לא הצליח להעלות ולו שם אחד שיתאם לפרצוף הזחוח שמולו. "זה בסדר, אתה לא מכיר אותי. התגייסתי לפני שמונה עשרה שנה". מנדלבאום צחקק. "זו לא בדיחה", ענה לו החייל, כנראה מורגל בכך שאיש אינו מאמין לו. "הייתי טירון ששומר פה, בדיוק כמוך, אבל באיזשהו שלב נהיה לי נורא משעמם והתחלתי דרך מעניינת להעביר את השמירה". הוא הצביע לעבר אחד ממחסני התחמושת החשוכים. "בהתחלה מצאתי סתם כמה ארגזים של קליעים וכמה רימונים, אבל אז היד שלי נגעה במשהו מתכתי קר, ותאמין לי, בחום שהיה באותו לילה זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לבקש. עברה לי צמרמורת של עונג בכל הגוף".
החייל עצר לרגע את סיפורו על מנת להוציא חפיסת סיגריות מכיס החולצה. הוא הצית סיגריה בזמן שמנדלבאום הביט בו בעיניים חשדניות. "אני אף פעם לא יודע מתי ייגמרו לי הסיגריות", השיב החייל כמורגל במבטים כאלה. "בגלל זה אני משנורר מכל מי ששומר פה". הוא הפריח סילון עשן תכלכל והסיט אותו ימינה ושמאלה, משרטט זנב דרקון פתלתל שפילח את אוויר הלילה. מבטו של החייל נותר תקוע בשמיים זרועי הכוכבים, מחשבותיו מרחפות מיליוני שנות אור מכדור הארץ. "ואז מה קרה?" שאל מנדלבאום. החייל התנער משרעפיו. "כשיצאתי עם הכלי המתכתי אל אור הירח ראיתי שאני מחזיק ביד מטול אר.פי.ג'י. אמיתי. נכון גם אתה ראית בילדות סרטים של רמבו ודמיינת איך אתה יורה בו על טנקים של האויב? אני יודע שכן, אחרת לא היית משרת פה. רק מי ששטפו לו מספיק שנים את המוח בכל מיני סרטים אמריקאים גרועים יסכים לאכול את החרא שמאכילים אותנו. אז מה אני אגיד לך? התלהבתי כמו ילד. שמתי את המטול על הכתף והתחלתי לעשות כאילו אני יורה על כל מיני אויבים שקופצים עליי מאחורי השיחים. רצתי איתו וקפצתי וכיוונתי לפה וכיוונתי לשם ואפילו עשיתי קולות דביליים כאלה של ירי, עד שנמאס לי ונהיה לי כבד".
החייל עצר את שטף הסיפור והביט סביבו. "בוא איתי", הוא ספק אמר ספק פקד על מנדלבאום. השניים הלכו לעבר אחד מהפנסים הגבוהים שהקיפו את המתחם. "עמדתי פה, מתחת לפנס הזה בדיוק, וניסיתי לקרוא מה כתוב על האר.פי.ג'י. חשבתי שיש מצב שחרוט פה איזה שם של אמריקאי שהחזיק בו לפניי והרג איתו מלא ויאטנמים או משהו כזה. אמרתי לעצמי, איזה קטע אם יהיה כתוב פה ג'ון רמבו. אתה יודע אבל מה היה כתוב שם בסוף?". מנדלבאום הניד בראשו לשלילה. "סתם מספר סידורי, כמו שאתה רואה על כל כלי נשק בצה"ל. לא רמבו ולא דמבו. אבל בדיוק אז, כשאני עסוק בלנסות להבין אם כתוב עוד משהו, עשיתי טעות קטנה".
החייל השתתק. ניכר בו שהוא נהנה לכשף את השומע, וכי אין זו הפעם הראשונה בה הוא מספר את הסיפור. עיניו של מנדלבאום היה פעורות בתחינה, רק שהסיפור לא ייגמר כאן. החייל החל לפרום את כפתורי חולצתו, חושף חזה חלק וחיוור, תחום בקו שיזוף ברור, ים-יבשה של פיגמנטציה. כשהוא החל להתקרב אל אזור בטנו, מנדלבאום צעק, "תעצור! הבנתי!". החייל פסק ממלאכת ההתפשטות. "מה הבנת?" הוא שאל. "הבנתי שירית לעצמך את הטיל לתוך הבטן ושיש לך שם עכשיו חור ושאתה רוח רפאים ושאני רק מדמיין אותך כי לא ישנתי כבר שלושים ושש שעות". חיוך ערמומי עלה על פניו של החייל. "אתה צודק, לפחות בחלק מהדברים. באמת יריתי לעצמי את הטיל בבטן. כשהמחליף שלי הגיע הוא מצא אותי גוסס מתחת לפנס, לא בדיוק חי אבל גם לא בדיוק מת. היו צריכים לחכות לחבלן שיגיע לנטרל את המרעום לפני שהרופא יוכל לטפל בי, ואני בינתיים רק הסתכלתי בכוכבים וחשבתי… אתה יודע על מה חשבתי?". מנדלבאום ההמום לא הגיב, אבל זה לא מנע מהמספר להמשיך, כאילו אינו תלוי כלל בבן שיחו. "חשבתי על זה שאני לא זוכר איך קוראים למעופף ההוא מהקטקטים. אתה מבין, אני שוכב פה גוסס עם טיל תקוע בתוך הגוף, החבלן מזיע מעליי כמו מטורף ואנשים צועקים מסביב ומחלקים פקודות, והדבר היחיד שהטריד אותי הוא איך לעזאזל קוראים למעופף מהקטקטים".
קולות של צעדים כבדים הנגררים על חצץ נשמעו מרחוק. מנדלבאום והחייל הביטו אל תוך החשכה. "אני חושב שהמחליף שלי מגיע", אמר מנדלבאום. "אני חייב לזוז לישון, אני עולה לשמור שוב בעוד ארבע שעות". מנדלבאום לחץ את ידו של החייל והחל לצעוד אל עבר החשיכה. "מונגר!", קרא אחריו החייל. מנדלבאום הסתובב. "בסוף, כשכבר היה מאוחר מדי, נזכרתי איך קוראים למעופף מהקטקטים – קראו לו מונגר". החייל שאף מלוא ריאותיו מהסיגריה ונשף את העשן למעלה. מנדלבאום נופף בידו לשלום ושב לצעוד לעבר המחליף. בשמיים שמאחוריו התווה עשן הסיגריה צורה של סנאי מעופף.
עוד מעלילות מנדלבאום:
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
תגובה אחת בנושא “מנדלבאום (3)”