שונות

העיר המדומיינת שלי

  1. במשך שנים רבות שנאתי להסתפר. נדמה לי שהייתה זו תקופת השירות הסדיר שיצרה את ההתניה הפבלובית בין תספורת ומועקה נפשית. במוצאי שבת, אחת לכמה שבועות, הייתה אמי עוברת על ראשי עם מכונת תספורת במרפסת השירות, ואני ידעתי כי בעוד שעות מספר אצא לכיוון הבסיס למשך עשרה ימים לפחות, במהלכם אשן על טנקים או אבקש מפלסטינים את תעודת הזהות שלהם. זמזומה של מכונת התגלחת כזמזום המכונה הדורסנית המכונה "צבא ההגנה לישראל".
  2. לפני שנתיים עברתי עם משפחתי לחיפה. הייתה זו גלות מרצון לאחר שנים של מגורים בקריות. כשחיפשתי מספרה קרובה לביתי מצאתי אחת המנוהלת על ידי שני גברים: האחד יהודי והשני ערבי. גם הקליינטורה מעורבת, כשהערבית והעברית משמשים בערבוביה. לעתים נדמה לי שמהמספרה הזאת יפרוץ השלום במזרח התיכון, תוך שהוא מעיף לכל עבר את גליונות "לאשה" הפזורים על השולחנות. עם זאת, אני לא יכול שלא לשים לב לחוט השני שעובר בין כל הלקוחות: כולם בורגנים שבעים. אולי בכל זאת ביבי צדק כשדיבר על שלום כלכלי. למי יש כוח להפגין נגד הכיבוש כשאפשר לעשות פן ותלתלים מלאכותיים.
  3. תל אביב לא מהווה מחוז חפץ עבורי. כל ביקור בעיר הזו – שבה עבדתי במשך שלוש שנים – גורמת לי למחנק פיזי ונפשי. קצב החיים שלה תזזיתי מדי עבורי. זכותי. תגידו שזו רציונליזציה שנובעת מקנאה. אולי. זה לא משנה את העובדה שכל ביקור בעיר העברית הראשונה מסתיים באנחת רווחה ברגע שאני רואה את אוניברסיטת חיפה מתנשאת בראש הכרמל, כמו מגדלור שמאיר את דרכי הביתה.  
  4. תל אביב, כמו גם חיפה, ירושלים, איסטנבול, ברלין, ניו-יורק וקרית אתא, כולן ערים מדומיינות. כמו הערים הנסתרות מעין של קאלווינו, גם הן תוצר של הבנייה חברתית, היסטורית ותרבותית. לא המדרכות, גורדי השחקים, המכולות השכונתיות או השיכונים הישנים הם שהופכים את העיר למה שהיא, בדיוק כפי שאין הילדים, הרוכלים, הסטודנטים וההורים הצעירים מגדירים אותה. העיר היא בסך הכל תערובת של מלט ובשר. הזכרונות שלנו מהעיר, התקוות שאנחנו משליכים עליה, האשליות לגבי יכולתה להעניק לנו נחמה – רק מאלה נרקמת ייחודה. תל אביב הפכה למה שהיא בגלל שמספיק אנשים דמיינו וחלמו וקיוו וזכרו, לא בגלל שבבתי הקפה שלה משמיעים מוזיקה של היפסטרים.
  5. התגובה האוטומטית שלי למקרא הטור של תהל פרוש הייתה "נו, עוד אחת שרוצה לשבת כל היום בבתי קפה במקום לעבוד ואחרי זה עוד מתבכיינת שהיא לא יכולה לגור בצנטרום של תל אביב". מיד כשסיימתי להגות את המחשבה הזו הבנתי: אני מהדהד את אבא שלי. לעזאזל, אני מהדהד פה את כל האבות באשר הם. זה שיש לי משכנתה ל-25 שנה לא אומר שאני פחות נווד ממנה. הרי כמעט כל השכירים פה חיים על כרעי תרנגולת. אם העניינים יימשכו כפי שהם לא תהיה לנו פנסיה – לא במובן הזה שנהיה זקנים עניים שהשיניים התותבות שלהם עשויות משאריות מסטיק שהתקשה מתחת לארון, אלא במובן זה שיאריכו את גיל הפרישה עד 120. אנחנו ניפח את נשמתנו על המקלדת והמזכירה תתקשר לחברה קדישא כדי שיבואו לסלק את גופתנו מהעבודה. אם יהיה לנו מזל, זה יהיה אחרי הפסקת הצהריים.
  6. אולי אם מספיק אנשים ידמיינו את חיפה כמקום היפסטרי ומגניב שאנשים יושבים בו בבתי קפה באמצע היום כשמבטיהם תקועים בלפטופים שלהם ואבות שחולפים על פניהם בדרך לעבודה שואלים "הפרזיטים האלה לא עובדים?", היא כבר לא תתפש כעיר זקנה וחסרת חיי תרבות. נדמה לי שיש איזו זליגה איטית, אולי איטית מדי, לכיוון הזה, אבל המלאכה עוד מרובה. חיפה עדיין תקועה בשנות השמונים.
  7. בעצם, מה רע בשנות השמונים? לא היו אז טלפונים חכמים ואנשים לא הסתגרו שעות בשירותים רק כדי לעשות לייקים בפייסבוק. גם חשבנו אז שמכה צבאית חזקה בלבנון תסגור את הסיפור ושהאחים ואן אריק מההיאבקות הם בלתי מנוצחים. כולנו יודעים מה קרה בסוף עם לבנון, אבל לא הרבה יודעים שמכל האחים נשאר בחיים רק קווין ואן אריק. כל השאר התאבדו.
  8. מאז שעברתי לחיפה אני כבר לא שונא להסתפר. גם זה משהו.

פורסם לראשונה כמכתב תגובה במוסף הארץ.

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “העיר המדומיינת שלי

  1. אתה ממש משקיע במכתבי תגובה לעיתון!
    נהניתי לקרוא, יום יבוא והנמר החיפאי יתעורר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s