לפעמים מנדלבאום חושב, "בגלגול הקודם הייתי נאצי" [הוא רואה את עצמו יושב ליד שולחן במשרד ממשלתי. בתיק שמונח לצידו הוא מחזיק תפוח וספר. את התפוח הוא מתכוון לאכול בעוד שעה בדיוק, כשהרעב הקל של השעה אחת עשרה ידגדג בבטנו. את הספר, "הגנאולוגיה של הכלבים והחתולים", הוא יקרא בחשמלית בדרך הביתה. אריך, עמיתו לעבודה, שואל אותו האם הספיק לאכול במעדנייה החדשה שנפתחה באזור כיכר מריאן. מנדלבאום משיב בשלילה. אריך נועץ בו מרפק ושואל תוך כדי קריצה, "נו, מה עם אווה? היא כבר ראתה את האור האלוהי?". מנדלבאום מחייך במבוכה. הוא אינו שש לשתף את אריך בחוויותיו מחדר המיטות, משום שהן כללו עד היום נשיקה מהוססת על הלחי וזקפה שהוא התקשה להסתיר במכנסי הטוויד כשעשה את דרכו הביתה בפנים סמוקות. גם כשאריך היה מתפאר בכיבושיו המיניים, מנדלבאום היה כובש את מבטו בניירת, מנסה לאותת בכך לעמיתו כי הוא אינו משית את אל לבו אל סיפורי הזימה ושימת הנשים המזדמנות ללעג. דוקטור גנץ פותח את דלת משרדו וקורא אליו את מנדלבאום. "אני צריך שתבדוק שכל ההזמנות האלה מדויקות", הוא אומר. "הכל הולך לחזית". מבטו העכור של מנדלבאום מתקשה להסתיר את מורת רוחו מכמות העבודה שהונחה לפתחו, אך דוקטור גנץ מבהיר לו בתקיפות כי בעתות של מלחמה על כולם להתגייס למען הגנת המולדת.
מנדלבאום נשאר אחרון במשרד באותו הערב, ערימת המסמכים האימתנית מולו. נדמה לו כי לא משנה עד כמה מהר יעבוד, הערימה לא תפחית ולו סנטימטר מגובהה. לעזאזל, היא אפילו מתגבהת והולכת ככל שהשעות נוקפות. הוא תוהה האם מישהו ישים לב אם כמה מן המסמכים ייעלמו במפתיע. הוא יכול לגזור אותם לחלקים קטנטנים ולזרוק את השאריות לפח האשפה שבמורד הרחוב. אבל מה אם דוקטור גנץ יגלה? לא בכדי הוא מנהל המחלקה המעוטר ביותר בבוואריה, איש משפחה למופת וחבר פעיל בכנסייה שלו. את כל התארים הללו הוא קטף בזכות המשמעת העצמית והקפדנות חסרת הפשרות שלו. מנדבלאום לוקח את המסמך שבראש הערימה וקורא את הכתוב: "מאה עשרים וחמישה טונות של בשר משומר. נא לספק בדחיפות לחזית!". הוא ממולל את קצוות הדף במשך מספר שניות ואז מיישר את המסמך ומתחיל לחתום במקומות הדרושים], ולפעמים הוא תוהה "מעניין מה היה קורה אם ההורים שלי היו נשארים ברומניה" [וגם אז הוא מדמיין את עצמו כפקיד אפרורי וצייתן, אלא שהפעם הוא נשוי לרומנייה גבעולית ושתקנית שלובשת סוודרים גם בקיץ וכותבת שירה אירוטית אחרי שמנדלבאום הולך לישון ונושאת בליבה ולד מת].
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
בשורה הראשונה נפתחים סוגרים שלא נסגרים.