לפעמים מנדלבאום הולך לספרייה העירונית רק בשביל להריח ספרים ישנים ולהעלות זיכרונות. הוא שולף עותק צהוב מיושן ופותח אותו בעמוד אקראי. רגע לפני שהוא מקרב אליו את אפו הוא עוצם את הנשימה לכמה שניות, מנקה את ראשו ממחשבות ורק אז לוקח שאיפה עמוקה, אפו נוגע לא נוגע בדפים המתפוררים. לפני מספר ימים הוא הריח את "ארכיפלג גולאג" לסולז'ניצין ונזכר בסבתו. הוא עמד במטבח הקטן שלה וראה כיצד היא מכינה את הגבינה שהוא כל כך אהב: הגבעה הלבנה נחה בתוך מגבת בד משובצת, מגירה את נוזליה דרך מסננת ומרטיטה בעדינות כמו ריאת תינוק שנושמת את נשימותיה הזעירות. ריחו של הספר הפך ברגע גם לריח הלחמניות הפריכות שבתוכן הייתה מורחת את הגבינה ומגישה לצד כוס שוקו חם. אחרי שסיים לאכול הוא ישב במרפסת לצד סבתו והם הביטו בשתיקה בעוברים ושבים. הוא ראה אישה זקנה גוררת אחריה סל קניות על גלגלים וגבר בגופייה לבנה ששיערות מתפרצות מכסות אותה מכל עבריה כמו צמחייה שגדלה פרא על עמודי בניין ושני ילדים אתיופים שדחפו אחד את השני בזמן שאמם השתרכה בקושי מאחוריהם כשהיא נושאת את כרסה בין שיניה ושקיות עמוסות מצרכים בידיה. כשהוא הסב את ראשו הצידה הופתע לגלות שסבתו כבר לא יושבת לידו.
מנדלבאום סגר את הספר והחזירו למקום. הוא המשיך לשוטט בין המדפים עד שנתקבל ב"גלות המשוררים" של ברכט. העותק אומנם לא היה דהוי דיו, אבל הריח שעלה מבין דפיו החזיר אותו באחת למגרש הכדורגל המאולתר שבו בילה שעות ארוכות כילד. הוא עמד בשער עם כפפות השוער החדשות שקיבל ליום הולדתו, כשמולו ניצב שלומי, הבריון השכונתי, שהעיף אחורה חול בעזרת רגלו כמו היה שור מועד להתנגחות. שלומי החל לרוץ לעברו, בועט מדי פעם בכדור כדי לקדמו לעבר השער. חלציו של מנדלבאום בערו, עוד רגע ושלפוחיתו הייתה מתפרצת מרוב בהלה. לפתע, כאילו שכוחות כבירים ממנו פקדו עליו לעשות זאת, הוא החל לרוץ לעבר הבריון. שלומי הופתע לראות את יריבו מזנק לעברו, אבל לאחר שהתעשת לא רק שהמשיך בדהירתו, אלא אף הגביר את הקצב. מנדלבאום זינק אל עבר הכדור, כשמתוכו מבקיעה זעקת קרב אדירה. כל הילדים האחרים עמדו מסביב המומים וראו כיצד שלומי בועט את הכדור בחוזקה הישר אל תוך בטנו של מנדלבאום, שקלט אותו אל תוכו כרחם הקולט עובר. מנדלבאום שכב על הרצפה והכדור בחיקו, אך הוא לא הצליח לחשוב על דבר, לא כל שכן לשמוח על ההצלה ההרואית, משום שהוא התרכז בפעולה אחת בלבד: להכניס חמצן אל תוך ריאותיו. השמיים שמעליו הסתחררו וכאב חד פילח את בטנו. לאחר זמן שנדמה כנצח הצליח לנשום, כשכל שאיפה ונשיפה משלחות מדקרות של כאב בצלעותיו. כשהצליח לבסוף להיעמד על רגליו ראה שכל הנוכחים עומדים סביבו וצוחקים. תחושה של קור מצמית הזדחלה מרגליו אל עבר הגב התחתון. הוא הביט מטה וראה שכל מכנסיו מלאים בשתן.
מנלדבאום הפיל את הספר מידיו ונס מהספרייה. בעודו עושה את דרכו הביתה הוא חש שוב את הבערה המוכרת בחלציים. כשהגיע הביתה נכנס לשירותים וגילה שכמה טיפות שתן ברחו בתחתוניו ועברו אל המכנסיים. תחושת הבושה חלפה כעבור כמה דקות, אך הגעגוע לסבתו נותר.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 