סוד הקיום נגלה למנדלבאום בחלום, אבל כשהתעורר בבוקר לא זכר אותו. תחושה של החמצה כססה בו, חומצית ורעילה. הוא התהלך עצבני בדירתו וניסה לשחזר את הסוד, אך ללא הועיל. אם רק אזכר בסוד הקיום, אמר לעצמו בכעס, חיי ישתנו לבלי הכר. הוא אימץ את מוחו אבל הדבר היחיד שהצליח לחשוב עליו היה נקודת החן החדשה שצצה על בטנו בימים האחרונים [או שאולי הוא רק שם לב אליה באחרונה. חוסר היכולת להחליט מילא אותו בחרדות גדולות עוד יותר]. כאשר צחצח את שיניו נזכר בראיון שקרא פעם עם מורה רוחני כלשהו, שבו אמר כי תכלית הקיום של כל אדם ואדם נמצאת עמוק בתוך אישוניו, וכי כל מה שעלינו לעשות הוא להביט היטב. כאשר קרא את הראיון אמנם נחר בבוז כלפי מה שתפש כשרלטנות לרפי שכל, אלא שהפעם היה נואש להיזכר בסוד הקיום והיה מוכן לעשות כל שלאל ידו כדי להשיגו. הוא הניח את המברשת בצד, פיו מלא במשחה קצופה, והביט אל תוך עיניו שנשקפו מהראי. הוא ניסה לדלות את הסוד מתוך אישוניו כמו דייג שמטיל חכה אל תוך באר עמוקה ואפלה, אך העלה חרס בעיניו. הוא התקרב יותר ויותר אל הראי עד שראייתו הזדגגה והבל אפו הותיר סימן על הזכוכית. סוד הקיום נותר עלום כשירק את שאריות משחת השיניים אל הכיור.
מנדלבאום יצא מהבית על מנת לנקות את ראשו ממחשבות. אולי דווקא אז, כשמעייניו יהיו נתונים לאנשים סביבו, יצוף הסוד כמו גלל שעולה ממעמקי הביוב. הוא הביט בפני העוברים ושבים וניסה לחפש בפניהם את הסוד האבוד: היו שם קשישה עם משקפי שמש שחורים שישבה בכיסא גלגלים והביטה אל השמש כשלצידה מטפלת פיליפינית, תינוק עצום בגודלו שמילא את העריסה כמו פלפל ממולא בשר עד להתפקע, וגבר קירח שפלגי זיעה ירדו במורד קרקפתו ושיוו לה מראה של הר ששלגיו הפשירו. בכל אלה לא מצא ולו רמז לסוד הקיום.
מנדלבאום שב לביתו מאוכזב, סגר את התריס בחדר השינה ונכנס אל מתחת לשמיכות. הוא ישן שנת צהריים טרופה וחלם שהקשישה עם משקפי השמש מניקה את התינוק הענק, שהולך וגדל בכל יניקה עד שהוא ממלא את העולם. אנשים צעקו לעברה שתפסיק להניק כי העולם מגיע אל קיצו, אבל הקשישה המשיכה להביט אל עבר השמש ולהניק כאילו הדבר אינו נוגע לה כלל. כשרגלו של התינוק נגעה במנדלבאום הוא הקיץ בבהלה. טעם חמוץ עמד בפיו, והוא ידע ששוב פספס את סוד הקיום.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 