השכן שנכנס לדירה האפלולית נאלץ לכסות את אפו בקצה חולצתו. ריח חריף של זיקנה עמד באוויר, כאילו האוויר דוחס בין פרודותיו זיכרונות ילדות רחוקים. התריסים היו מוגפים כמעט לגמרי, רק קרני אור עקשניות במיוחד הצליחו לעמעם מעט את העלטה. השכן צעק בשמו של מנדלבאום ["מר מנדלבאום! מר מנדלבאום!"], אך קולו נבלע בתוך הסמיכות המעיקה ובתוך המוזיקה הרמה [ואלס האביב של שופן]. הוא התקדם באיטיות עד המסדרון שהוביל לחדר השינה, כמו שחיין החוצה בריכה סמיכה. כשהציץ מהפינה ראה כף רגל כחולה ונפוחה מציצה מתוך כיסוי בד כלשהו. הלמות לבו התחזקו בכל צעד שעשה. הריח כבר היה כמעט בלתי נסבל [העבר נדחס עד כדי ממשות. השכן ראה את סבו וסבתו מנופפים לו לשלום וחש מחנק בגרונו], אך הוא לא נרתע ונכנס אל חדר השינה. נשימתו נעתקה כשלנגד עיניו נגלתה ציפת שמיכה שבתוכה גוף דומם. הקמטים שעל הציפה התפוחה שיוו לה מראה של ארמדיל מצונף שרגל אחת משתלשלת מחוץ לשיריונו. השכן קיווה שהיצור שמונח במיטה רק ישן, אך ידע בלבו את האמת: הארמדיל מת.
הפרמדיקים שהסירו את הכיסוי מעל הגופה התקשו להסתיר את החיוך. הם אומנם רואים מקרי מוות על בסיס יומיומי כמעט [אתמול, למשל, הם הוזעקו לאזור תעשייה ומצאו גופה כרותת ראש. על אחת מכתפיה של הגופה היה מקועקע המשפט "טוב למות בעד ארצנו"], אבל זו הפעם הראשונה שבה הם מצאו גופה עירומה לגמרי של זקן כשעל ראשו זר נוצות אינדיאני, כזה המשמש ילדים כתחפושת בפורים, ואיבר מינו כה קשוי עד כי נדמה היה שהחזיק בכוחו בלבד לא רק את האוהל המאולתר, אלא את העולם כולו, כמו אותו צב במיתוס ההינדי העתיק.
השכן הסביר כי מזה מספר ימים עולה מדירתו של מנדלבאום מוזיקה חזקה, אך כל הניסיונות לדפוק בדלת ולבקש שינמיך לא הועילו. לבסוף הוא השיג מפתח לדירה מאחד ממכריו הרחוקים של מנדלבאום ואזר מספיק אומץ כדי להיכנס. הוא היה קשיש נרגן שכל משפחתו ניתקה עמו את הקשרים, סיפר לצוות הרפואי, אף אחד לא בא לבקר אותו כבר שנים.
****
נתיחת גופה הייתה מגלה אולי את הזמן המשוער שבו לבו של מנדלבאום נדם, אך היא לעולם לא הייתה מגלה את הסיבה לכך שהיה תקוע במשך ימים בתוך ציפה של שמיכה כשלגופו, או ליתר דיוק לראשו, רק זר נוצות מפלסטיק. נתיחת הזיכרונות שלפני המוות, אם הייתה כזאת בנמצא, הייתה מגלה שמנדלבאום נהג לקפל את הכביסה בעירום. זה לא היה איזה מנהג פרוורטי שאימץ לעצמו, אלא אילוץ של המציאות; הוא נהג לכבס את כל בגדיו ומצעיו במרוכז, פעם אחת בשבוע, וכך היה מסתובב בדירתו בעירום במשך יממה עד שכל בגדיו היו מתייבשים.
****
מנדלבאום אהב לקפל את הכביסה הנקייה. העבודה המונוטונית של קיפול שרוול אחר שרוול, מכנס אל מכנס, החליקה אותו אל תוך חליפה של שלווה שהוא חש בה בנוח. אבל כשהיה מגיע אל מצעי המיטה שלוות הנפש שלו הייתה נעכרת. הציפה הענקית נדמתה בעיניו לאוקיינוס אדיר מימדים שלתוכו היה צריך להשחיל את השמיכה ["גם אלוהים בכבודו ובעצמו לא היה מצליח!"], והוא תמיד היה כושל במשימה, כך שחלק אחד מהשמיכה היה מרוכז כולו בצד אחד של הציפה, בעוד הצד שני נותר כמוש ומדולדל. מילא אם לחוסר האיזון המשווע לא הייתה כל השפעה, אבל כאשר היה נכנס אל מתחת לשמיכה הלא אחידה שנתו הייתה נגרעת והוא היה מכלה שעות בניסיונות לנער אותה כך שכל פינה של הציפה תעטוף ברוך פינה תואמת של השמיכה.
עד הפעם ההיא שבה החליט ללוות את השמיכה אל תוך הציפה כמו אב שמלווה את ילדו ביום הראשון של בית הספר. הוא אחז בידו פינה אחת, פער את לוע הציפה ונכנס פנימה. הוא התקדם על ארבע אל עבר היעד הנכסף, אבל ככל שהתקדם כך נדמה לו שהפינה הולכת ומתרחקת ממנו. הוא המשיך כך במשך מספר דקות עד שהתעייף ונעצר, עדיין מחזיק בידו את פינת השמיכה. הוא הביט מעלה וראה שהפרחים שקישטו את הכיסוי הפכו לעננים ששייטו להם ברוח ערב קלילה. מנדלבאום נשכב על גבו והביט בהם, בדיוק כפי שעשה כשהיה ילד בשכונה אפורת הבניינים שבה גדל. הוא נזכר כיצד חזר פעם הביתה מאוחר ואביו רדף אחריו בכל הבית [48 מטרים רבועים] כדי להלקות אותו, וכיצד התחבא מתחת לשמיכה ודימה לעצמו שזהו אוהל אינדיאני ושהשריף הרע מחפש אחריו כדי להרוג אותו ולגרור את גופתו ברחבי הבית למען האחים יראו וייראו. אבל עד שאבא הגיע החום של מנדלבאום עלה והוא שכב מדמדם מתחת לשמיכה וראה כיצד השכנה נכנסת לאוהל כשהיא לבושה חלוק שהונח ברפיון על שדיה המלאים, וכשהיא התכופפה לנשק אותו על המצח אחד משדיה השתחרר מאסוריו החלושים וליטף את פניו המלוהטות. תחתוניו של מנדלבאום חישבו להתפקע, אבל הוא היה חלש מכדי לנסות להסתיר את זקפתו. השכנה הניחה על ראשו זר נוצות, נשקה שוב למצחו ויצאה מהאוהל. הוא שכב כך במשך מספר ימים, נפשו מרחפת בין הרקיעים, עד שהרעב והחולשה הכריעו אותו.
****
השכן נעל את הדלת מאחורי הפרמדיקים, שנשאו את גופתו של מנדלבאום על גבי האלונקה. זר הנוצות החליק אט אט מראשו עם כל מדרגה שירדו, עד שנפל על הרצפה. השכן התלבט אם לגעת בזר [הוא פחד שהמוות הוא מחלה מדבקת], אך מכיוון שהיה גם יושב ראש ועד הבית והבחירות החוזרות לתפקיד עמדו בפתח, הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להשאיר את החפץ בחדר המדרגות. הוא הרים את זר הנוצות בעזרת האגודל והאצבע בלבד ונשא אותו אל הבית כמו ציפור שנושאת את גוזלה המת. כשלחץ על הרגלית שפותחת את הפח עיניו נאורו כי הבין באותו הרגע שהוסרה ההתנגדות האחרונה לשיפוץ הבניין. הוא השליך את זר הנוצות לפח וחייך.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 