שונות

5 הערות על השרפה בחיפה (ועוד אחת על האנושות)

  1. מי יודע, אלמלא השרשרת שכובלת אותו לגדר, היה יכול הקטנוע הזה לנוס על נפשו. אבל מרגע שנכבל, לא היה לו סיכוי מול הלהבות. מראה הקטנוע המפויח צובט בלב, אי-רציונלי ככל שזה יהיה. הרי מדובר בחפץ עשוי מתכת ופלסטיק נטולי נשמה, כמוהו עוד אלפים על הכביש ברגע זה: אחד מנייד מגש פיצה אל חבורה של צעירים שהתכנסו כדי לצפות במשחק כדורגל; האחר מסיע אישה בנעלי עקב אל עבר ראיון עבודה חשוב; השלישי זרוק על האדמה בשעה שגבר ואישה, שלפני רגע קט עוד רכבו עליו, מתנים אהבים על האדמה הקרה. אבל הקטנוע המסוים הזה כבר לא יסיע פיצות ולא ידהר אל ראיונות עבודה ולא יפלוט את חום המנוע אל תוך האדמה לקול גניחות ומצמוצי אהבהבים. הוא יושלך אל המזבלה העירונית וייקבר תחת הררי אשפה שגם היא הייתה פעם חלק מחיים של מישהו.
    img_20161126_085808
  2. מישהו הניח שקית כתומה על חלקו האחורי של הקטנוע. בתוכה יש מה שנראה כמו סנדוויץ' ותפוח. ממש ארוחת עשר סדורה ומזינה. בימים אחרים הייתי כועס על אותו "נער לא מחונך שחמד לצון", כפי שוודאי הייתי מכנה אותי בראשי בפולניות הנרגנת המאפיינת אותי ברגעים אלו (וברגעים רבים נוספים), אבל עכשיו השקית מוסיפה צבע וחיות למראה המפוחם וזה מחמם את הלב. נחמד גם לדעת שאנשים עוד חומדים לצון שעות ספורות אחרי שעירם עלתה בלהבות.
  3. צינורות הכיבוי נותרו מוטלים ברחוב כמו נשלי נחש זנוחים. הם מהווים עדות מתגוללת למאבק ההרואי שניהלו הכבאים. כשהתחילו להגיע הידיעות על השרפה חבר בעבודה שאל אותי מה דעתי על כבאים ועבודתם, עניתי – שוב, בפולניות הנרגנת הידועה לשמצה שלי – שהם לא בדיוק פרופסורים בטכניון. כשראיתי עד כמה קרובה הייתה האש לבית, כל מה שרציתי הוא ללחוץ את ידיהם בחוזקה ולהגיד להם שאני מוקיר את עבודתם, שבלעדיה הייתי נותר מחוסר קורת גג וכלבות. אין סיכוי שהפרופסורים בטכניון היו מחרפים את נפשם למעני.
    img_20161126_085038
  4. השכנים הולכים ברחוב ומחליפים חוויות משל היו פליטי מלחמה. להוא נשרפה הגינה ולהיא ניזוקו המזגנים, אבל הם צוחקים על זה; האש הרחיקה את האנשים מבתיהם אבל קירבה בין הלבבות. חבל שנדרשים אסונות או מלחמות כדי לגרום לפרצי סולידריות מחממי לב שכאלה. אותו האדם שרק יום קודם עוד ניסה לעקוף אותך בפראות בכביש ותקע בך מבט מזרה אימים שכשחלף על פניך, מסוגל עכשיו לגשת אליך ולשאול אם אתה ובני משפחתך בסדר, כשבעיניו זיק של אמפתיה אמיתית. כמו ב"הדבר" של קאמי, שהראה שמצב אסון הוא קטליזטור להפגנת החסד והרוע השוכנים בכפיפה אחת בנפש האנושית, כך גם בחיפה, רק בזעיר אנפין. נחזיק אצבעות שהחולדות לא יעלו יום אחד מהביוב.
  5. פידל קסטרו מת, והוויכוחים בפייסבוק לא איחרו להגיע. האם היה לוחם באימפריאליזם האמריקני שחתר לחברה צודקת יותר, או שהיה דיקטטור שהאכיל את בני עמו מרורים במסווה של שוויון? הדיונים גרמו לי להיזכר בספר "הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה" (פאק, באתר של "עם עובד" ציטטו ביקורת שכתבתי על הספר בעודי סטודנט פוחז לתקשורת), שמתאר ללא התייפייפות את החיים בקובה בשנות ה-90. הרבה זוהמה יש שם, פיזית ואנושית, אבל גם רגעים קטנים של חסד. כי זה הפרדוקס ששוכן בנפשו של האדם – פרדוקס שהופך אותנו לחיות המופלאות והמגעילות שאנחנו – מצד אחד נהיה מוכנים להקריב את חיינו למען האחר תוך הפגנת אלטרואיזם מוחלט, ומצד שני נהיה מסוגלים לרמוס את השכנים והחברים למען רווחתנו האישית.
  6. אנושות, את דבר מבחיל ומופלא, ובגלל זה אני כל כך אוהב ושונא אותך.
מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s