הפעם האחרונה שבה מנדלבאום בכה [לא לחלוחית בקצה העין שעשויה להגיע בסופו של סרט מלודרמטי עשוי היטב, אלא קילוחים קילוחים של רגש שנוהרים משקיות הדמע והלב] הייתה כשהתיישב לכתוב את ההספד שיקרא בהלוויה של אמו. היא הייתה אז עדיין מלאת חיוניות, בכל האמור לפחות באישה בת שישים ושלוש שעצמותיה מתפוררות והולכות וסופן שיקרסו תחת עצמן, אבל מנדלבאום ידע כי כשיגיע יום הטמנתה בקרקע יצפו ממנו לשאת דברים מרגשים שהאמת פורצת מתוכם, והוא לא הרשה לעצמו להיתפס לא מוכן. הרי כשאביו נפטר במפתיע הוא עמד מול האלונקה שעליה שכב הגוף עטוף התכריכים [הוא דימה לראות את הגופה מזיזה מעט את גפיה, כאילו מנסה להזיז טורדני שנחת על אפה אך אינה מצליחה. אבא, אמר לעצמו מנדלבאום, אני לא יכול להעיף בשבילך את הזבוב, כולם מצפים שתישאר מת], העיניים נישאו אליו והאוזניים ציפו למוצא פיו, אבל כל הזיכרונות והמחשבות התערפלו לבלילה אחת וכל מה שהצליח להעלות על דל שפתיו היו המילים "תודה, אבא. היית אבא טוב" [אמרתי פעמיים אבא בסמיכות מיותרת, נזף בעצמו כשהאבלים ליוו את המנוח לחלקת הקבר. יד שהונחה על כתפו הסיחה את תשומת לבו. כשהרים את הראש ראה את הבוס שלו. הכיפה השחורה שעל ראשו, שהקפלים הברורים שחילקו אותה לארבעה חלקים העידו כי שכבה מקופלת זמן רב בתא הכפפות באוטו, נאחזה בקושי רב בעזרת סיכה בשערותיו המקלישות, ורוח שהגיחה פתע מן הצד הצליחה לנתק אותה מחללית האם. מנדלבאום כמעט שלח מוכנית את ידו כדי לתפוס את הכיפה של הבוס, אבל אז נזכר שלא קיבל את העלאת השכר שביקש באחרונה, והניח לכיפה להתעופף הצידה. הבוס סר הצידה בבהילות כדי להרים אותה, אבל היא כבר הספיקה להירמס תחת רגלי האבלים. מנדלבאום ראה זאת והגניב חיוך קטן].
הוא התיישב אל מול המחשב וניסה להעלות מתוכו זיכרונות ילדות שאמו מופיעה בהם, אבל לא הצליח להעלות דבר. ככל שהתאמץ כך חמקו ממנו הזיכרונות, כמו ילד המנסה לתפוס בקצה חוט של בלון שהרוח מהתלת בו. האם האכלתי פעם עם אמא ברווזים בשבת שמשית, שאל את עצמו. בעיני רוחו הופיעה תמונה של ילד לבוש בסוודר לבן שעליו רקום ציור של שתי כפפות [סוודר שאכן היה בעל ממשות בעולם] ושל קרני שמש בהירות וחדות שמפלחות את התמונה, ויד אמהית שנטמנת בשקית ושולה מתוכה פיסות לחם מפוררות, וידו שלו המושטת קדימה בחשש אל אחד הברווזים, שחוטף את פירור הלחם וגורם למנדלבאום הקטן לצווח מתוך פחד ואושר. אבל הזיכרון הזה היה מוכר מדי, זו הרי סצנה עתירת קלישאות שמופיעה בכל סרט הוליוודי שלישי, ותפקידה הוא להראות את הילדות המאושרת של הגיבור, ממנה הוא שואב את הכוחות כדי להתגבר על מכשולי ההווה. מנדלבאום [הבוגר, לא הילד החמוד מהסרט] ניסה שוב להיזכר בכל כוחו. המאמץ הפך משכלי לפיזי ממש, הוא חש כיצד רקותיו מתנפחות ומתייגעות, עד שעלתה לה תמונה נוספת. הפעם הוא קצת גדול יותר, בן תשע או עשר, והנה הוא חוזר מבית הספר כשאת מצחו מעטרת חבורה גדולה וסגולה. ברגע שאמו רואה אותו היא לא שואלת שאלות אלא מוציאה מהמקפיא חבילה של שניצלים קפואים ומניחה על החבורה. מנדלבאום מביט בעיניה החומות והעמוקות וגל חום מציף אותו, מטפס מגבו עד ראשו. כשאמו מסירה לבסוף את השניצלים ממצחו, הוא לא מבין כיצד לא בושלו לחלוטין.
אבל גם הזיכרון הזה נדמה למנדלבאום מעושה, כמו גם שאר התמונות שרצו לנגד עיניו. הוא ניסה להיזכר בחוויות מרות שעבר עם אמו, שכן כאלה לא חסרו. המוח ודאי אינו רוצה לשאול מזיכרונותיהם הקשים של אחרים, יש לו מספיק משל עצמו. בכלל, ההספד שיישא, אם ידע לאזן היטב בין בכי ושחוק, זיכרונות מרים ורגעי חסד מתוקים, יתעלה לדרגת ספרות ממש; המנחמים ודאי ייגשו אליו ויבקשו עותק לעצמם, ייתכן כי חלק מהם אף יסכימו לשלם בעדו. בתמונה הבאה עליה חשב אמו רותחת עליו בגלל שאיחר לשוב הביתה מחבר. היא מעיפה חפצים בחרון זעם, כאילו לא בושש לבוא אלא רצח את כל בני כיתתו, ותוך כדי כך היא מנפצת את המשחק האהוב עליו, זה שלצורך קנייתו חסך פרוטה לפרוטה במשך שנתיים. כשאמו מבינה את מה שעשתה היא נעצרת לרגע, אבל במקום לבקש את סליחתו של הילד ההמום, היא שמחה לאידו ואומרת לו שרק כך ילמד את הלקח.
מנדלבאום תפס את ראשו בין ידיו והשעין את מרפקיו על השולחן. הייאוש אחז בו. הזיכרונות נזלו מבין אצבעותיו כמו מים שמנוניים. הכל מומצא. הכל שייך למישהו אחר. הכל מזויף. מה הטעם בחיים האלו אם כל הזיכרונות שלנו – שהם החיים עצמם, שהרי את ההווה איננו מסוגלים לתפוס, לא ברמה הפילוסופית ולא ברמה המעשית – המעט שעוד נותר מחיינו, אינם שלנו.
הדמעות זלגו על פניו. ענן שחור כיסה את תודעתו. הוא ניגש לאמבטיה כדי לשטוף את פניו והביט בעיניים המשתקפות אליו. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה שם את עצמו בתור ילד קטן, אבל ברגע שמצמץ הוא נעלם.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 