ביקורת טלוויזיה: אנריקה הולך לכבוש

אנריקה רוצה רק דבר אחד: תירס חם. מה זאת אומרת רוצה? הוא חייב לאכול תירס חם, כי זה מה שהוא ראה בתפריט ושום דבר לא יניא אותו מדעתו – הוא את התירס שלו יקבל. לא משנה כמה פעמים השף חורחה מסביר לו בקול תחנונים שפריט המזון אזל, אנריקה עומד על שלו. כי זה הדור שגידלנו בחסות הכיבוש: לא מסוגל לדחות סיפוקים, רוצה הכל כאן ועכשיו, מוכן לדרוס אחרים רק כדי ששיגיונותיו הגחמניים ביותר יבואו על סיפוקם.

אנריקה הולך למכולת, אנריקה הולך לשוק, אבל תירס אָיִּן. אבל ידיו של אנריקה אינן רפות. מאז שהיה קטן אביו ואמו אמרו לו שהוא יכול להשיג כל דבר שירצה, שאין דבר העומד בכוח הרצון, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במזון בסיסי כל כך כמו קלח צהוב ומהביל. הוא מטריח את עצמו עד לשדה, השוכן לבטח על אדמה פלסטינית שדודה, ושם הוא לוקח לו תירס כאוות נפשו. לשלם? להכות על חטא? להתנצל על נכבת התירס? הצחקתם אותו. הוא הרי האדון בארצו, אכילת התירס היא זכות אבותיו שהונחלה לו בדם.

אבל חסר מישהו בסצנה הזאת, ולא תמצאו אותו גם אם יש לכם בסלון טלוויזיית סופר-דופר HD בגודל של איצטדיון כדורגל. נכון, אלו האיכרים הפלסטינים, הנפקדים-נוכחים של המציאות הישראלית, אלו שפעם עיבדו את אדמותיהם בכבוד ואילו כעת הם נאלצים לשוח את גבם למען האדון היהודי ולמען אחד, אנריקה שמו, שבסך הכל רצה תירס חם.

אנריקה חוזר לחורחה, עוד עבד של השיטה שרק מנסה לשרוד יום נוסף בסביבת עבודה תובענית ולחוצה, ומניח לפניו את השלל. אנריקה אינו צריך לאיים על הטבח או לצעוק עליו. מתק השפתיים, תמצית הפאסיב-אגרסיב, כבר יעשה את העבודה. וכי מה עוד חורחה יכול לעשות מלבד לבשל את התירס? להגיש תלונה למועצת הביטחון? לתבוע את אנריקה בבית הדין הבינלאומי בהאג? לחתול גבה הלב שום דבר לא יזיז. הוא את התירס שלו יקבל. והפלסטינים? שימשיכו לעבד את האדמה בשביל אחרים ויספקו את כל השגעונות שלנו. העיקר שלא ייכנסו לפריים ויתנו לאנריקה להמשיך לאכול. אולי יום אחד הוא ירגיש שמשהו תקוע לו בין השיניים, אבל אז זה יהיה כבר מאוחר מדי.