אני חושב על האיש שאחראי על סידור המעטפות באוסקר. יש לו הרי משימה אחת פשוטה, כך אמר לו הבוס יום קודם, ולכן אין שום סיבה שבעולם שמשהו ישתבש. "רק אידיוט גמור – ואתה הרי לא אידיוט גמור, נכון? בכל זאת התקבלת לעבודה בטקס הפרסים החשוב בעולם, גם אם זה קרה בזכות חמך – יצליח לפשל עם זה", גער בו המנהל באותו טון מתנשא, נוטף פאסיב אגרסיב, שסיגל לעצמו מבלי משים מאז שמונה להיות מפיק בפועל.
אבל הוא פישל. כלומר, זו לא באמת אשמתו שהמעטפה עם שם הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר הגיעה לידיים הלא נכונות. זה ג'רמי, המתלמד מחוטט הפנים שחושב שאף אחד לא יודע שהוא מעשן ג'וינטים בשירותים, הוא אשם. סמכתי עליו שיזרוק את המעטפה אחרי ההכרזה, הוא סנט בעצמו, אבל האפס הלא יוצלח הזה בטח השתמש בה בשביל ליישר את השורות שלו. מיד אחרי הטקס אני הולך להלשין עליו.
הקלישאה תמיד אומרת שברגעי משבר הזמן עומד מלכת. בולשיט. במקום שיהיה לו זמן לכלכל את צעדיו ולנסות לפתור את הפלונטר הזה, מחוגי השעון, כמעשה שטן, דחקו זה בזה ודחפו את הזמן קדימה במהירות. לנגד עיניו הוא ראה את הצוות של הסרט המפסיד עולה על הבמה. הם החלו מודים בפאסט פורוורד לחברים, לאלוהים, לאישה שאיתם (כאילו שאתם לא מזיינים את העוזרת שלכם, צבועים!). על המסך הקטן זה אומנם נראה כמו מצעד ארוך ומייגע של גברים לבנים ומקריחים בטוקסידו שמלעלעים את המילים מול המיקרופון, אך אם זה היה תלוי בו הוא היה נותן להם לספר את כל קורות חייהם, שנייה אחר שנייה, רק כדי להרוויח עוד זמן.
רק רגע, הוא לא היחיד שיודע שחלה טעות! יש את חברי האקדמיה, אותם שותפים מסתוריים לאגודת המבקרים החופשיים, למה אף אחד מהם לא עולה על הבמה ועושה סדר בדברים? הם בטח מרוויחים הרבה יותר ממני, חשב, שהם יעשו את זה.
אבל אף אחד לא עולה לבמה, והגברים המקריחים ממשיכים ללהג ולשאת עיניים מודות לשמיים ("אני הולך לזיין כל כך הרבה!" הם חושבים לעצמם). פתאום מבזיקה בראשו המחשבה: כולם מפחדים להודות בטעות. הם בטח יושבים כשראשם מכונס לתוך כתפיהם ורק מייחלים שאף אחד לא יגיד מילה. זה יכול להיות הסוד שלנו, נהיה כולנו שותפי גורל וכשאלך ברחוב ויחלוף מולי חבר אקדמיה הוא בטח יהנהן לי בראשו הנהון מלא חשיבות כי הוא יזהה – בהליכתי הבוטחת, ממתיקת הסוד – שהמידע על הזוכה האמיתי שמור עמי לבטח.
נו, עוד דקה שתיים וכל זה לא רק שיהיה מאחוריו, אלא שמהעז הזה יצא עסיס מתוק – הוא יהפוך מסתם אדם רגיל וחסר ייחוד לחבר כבוד באקדמיה האמריקאית לקולנוע. הוא מביט במחוגי השעון, שהחליטו שהפעם הם דווקא כן מצייתים לקלישאה, והחלו מעכבים זה את התקדמותו של זה. שייגמר כבר, סינן מבין שיניו ותופף ברגלו בעצבנות. הנה, עוד נאום אחד ודי, זה מאחורי, הכל בסדר, אני אצליח לשמור על העבודה הזאת, אני אוכיח לכולם שאני מסוגל, במיוחד לבקי, היא אומרת שהיא מאמינה בי אבל אני רואה בעיניים שלה שלא, רגע, מה ג'רמי עושה, למה הוא עולה על הבמה, מה הוא לוחש להם שם, למה הפנים שלהם מתכרכמות, זה הסוד שלנו, אני חבר כבוד באקדמיה, הם לא יכולים לעשות לי את זה, בקי, אני נשבע לך שזו לא אשמתי, אני מסוגל בקי, אני מסוגל.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 