שונות

מנדלבאום (הצעקה)

מנדלבאום התעורר עם תחושת מחנק בגרונו. הוא חש צורך דחוף לזעוק, אבל משהו בתוכו מנע ממנו את הצעקה. הוא התיישב במיטה והביט בסביבתו הקרובה: בכפות רגליו, ששערות בודדות עיטרו אותן בחוסר סדר, כאילו מישהו השליך באקראי חופן זרעים על גבעה קירחת; בנעלי הבית המרופטות, שאניצי ספוג צהוב השתרבבו מתוכן; וברצפה מרובבת הכתמים הדביקים. הוא המתין מספר דקות, אך משהבין כי המחנק אינו עתיד לחלוף מעצמו, קם מהמיטה.

כשנכנס למטבח הרגיש שהכל זר ומוכר בו זמנית. תסיסת הסוכרזית בקפה, למשל, נראתה לו מוכרת עד זרא, אבל קולות התסיסה נשמעו חזק בהרבה מהרגיל. הוא כיסה את אוזניו בשתי ידיו, אבל הקולות המשיכו להישמע גם בתוך המערה האטומה שיצר. הוא רצה בכל מאודו לצעוק, להסות את קולות התסיסה באמצעות קולו, אבל מפיו הפתוח לא בקע אף צליל.

כשהגיע לעבודה הצעקה המובלעת התגעשה בתוך בית החזה והרעידה את גופו, אבל מנדלבאום סכר את פיו. הוא ישב מול המחשב בשפתיים קפוצות ובגבינים מכווצים, וניסה להתרכז במשימות שלפניו. כשנשאל משהו על ידי אחד מעמיתיו לעבודה, השיב באמצעות תנועות ראש בלבד. הוא קיווה שאף אחד לא רואה את הרעד שאחז בגופו.

בשעת ארוחת הצהריים התיישב מול הצלחת ופתח את פיו רק כדי חרך אליו יוכל לתחוב את המזלג. כשסיים לאכול נתרופפה לרגע המשמעת שכפה על עצמו, ובשנייה שבה חיטט עם קיסם בין שיניו, כפי שהוא עושה כל יום, ניסתה הצעקה להימלט בין הרווחים. רגע לפני שהיא חצתה את דל שפתיו הגיח ממעמקי הקיבה גיהוק ודרס את הצעקה, שהתפוגגה אל האוויר מבלי להותיר חותם למעט ריח מעופש של עוף.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s