הטלפון הנייד יצלצל והשם שלו יופיע על הצג. הלב יחסיר פעימה. אני אהיה אמנם בעבודה, אולי באמצע ישיבה, אבל הוא משרת עכשיו בשטחים ואני חייב לענות. מי יודע אם לא קרה משהו. ואולי סתם משעמם לו בשמירה והוא החליט להתקשר אליי כדי להעביר את הזמן. מחמם את הלב לחשוב שהוא היה יכול להתקשר לחברה שלו, אולי אפילו לאחיו הצעיר, אבל הוא מבכר לדבר דווקא עם אבא שלו. אני אבקש סליחה מעמיתיי לעבודה ואצא החוצה כדי לשוחח עמו. ברקע אשמע צעקות שלא אצליח להבין. "היי חמוד, מה נשמע? קרה משהו?", אשאל, והוא ישיב "אבא, מה הלחץ? הכל טוב", וכשאשאל מה פשר הצעקות שאני שומע ברקע הוא יגיד שלפני שהוא מספר לי אני צריך להישבע לא לספר לאמא. אני כמובן אבטיח לו, אבל אדע שלא באמת אעמוד בהבטחה הזאת. הוא גם ככה בטח אמר את זה כדי שאספר לה. תשתרר שתיקה במשך מספר שניות ואני אפציר בו "נו, ספר, אל תשאיר אותי במתח". אז הוא יגלה לי שכשהפלוגה ירדה מהאוטובוס במחסום התקרבה אליהם נערה צעירה שנראתה בסך הכל די תמימה – היה לה אמנם חיג'אב, אבל היא גם לבשה ג'ינס ונעלי אולסטאר – ובאופן כללי עשתה רושם של מישהי שהבריזה מבית הספר ומחפשת איך להעביר את הזמן עד שהיא חוזרת הביתה. אף אחד לא חשד בה עד שהיא שלפה סכין ותקפה את אחד החברים שלו לפלוגה. "ואוו, זה היה קרוב אליך?" אשאל בדאגה, כי אולי הוא לא מספר לי הכל, ואולי זה בכלל הוא שנפצע והוא מרחיק עדות כדי שיוכל לבשר לי את דבר פציעתו במשורה. "אני בדיוק הוצאתי את התיק מהלמטה של האוטובוס כשזה קרה", הוא יתחיל לתאר. "החבר'ה התחילו לצעוק 'מחבלת! מחבלת!' והתחלנו לרדוף אחריה. לא היה לה הרבה סיכוי". אני אשאל אותו שוב אם הוא מבטיח לי שהוא לא נפצע והוא יפטיר "מבטיח, מבטיח". ברקע אשמע מישהו צועק "תמותי, כלבה! תסבלי!" על רקע אנקות כאב, ובלב מלא חשש אשאל אותו האם המחבלת עדיין שם, והוא יענה שעדיין לא באו לפנות אותה. אני אגיד לו להיזהר כי אולי יש עליה מטען או משהו, והוא יצחק ויגיד "איזה מטען בראש שלך? בקושי להחזיק סכין היא יודעת", ועוד מישהו ברקע יצעק "שתמות! שתזדיין הקחבה!". אני אבלע את הרוק ואבקש ממנו להתרחק מהאזור. "לאן יש לי ללכת, אבא? כל הפלוגה שלי פה", הוא ישיב, ואני רק אבקש ממנו לשמור על עצמו כי יש לו משפחה שאוהבת אותו ומחכה בבית.
כשאנתק את השיחה ואחזור לחדר הישיבות אחשוב לרגע על אותה בחורה נאנקת שחבורה של צעירים עומדים מעליה ומייחלים לגסיסתה האיטית. אני אתהה האם היה נכון מצידי לתמוך בהחלטה של הבן לשרת ביחידה קרבית, למרות שראיתי במו עיני, גם בשירות הסדיר וגם במילואים, מה קורה בשטחים אחרי שישים שנות כיבוש. אשאל את עצמי האם הבן שלי, שניסיתי להנחיל לו את מיטב הערכים ההומניסטיים, שמח גם הוא לאידה של בחורה בת גילו של אחיו הצעיר שמוציאה את נשמתה בייסורים. העיקר שהוא בסדר, אחשוב, אי אפשר להאשים אותו אחרי שדקרו את אחד מחבריו. זכותו לפרוק את הפחד בקללות.
כשאתיישב בחזרה בכיסא הפנים שלי יסגירו את סערת הרגשות. מישהו ישאל אותי אם הכל בסדר ואני אפטיר "כן, זה היה הבן. הכל בסדר", והישיבה תימשך כסדרה. אחרי כמה דקות אירגע ואחשוב על כך שזה לא סוף העולם. אחרי ככלות הכל, הוא יכול היה להיפצע, או להתקשר במקום זה לחברה שלו.
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 