עטלפים

אף אחד לא זוכר מתי בדיוק העטלפים הגיעו אלינו. כלומר, אנחנו כן זוכרים בבירור את הלילה שבו העטלף הראשון התעופף דרך החלון ונתלה על מעקה הווילון בסלון, אבל אנחנו לא יכולים למקם את האירוע על ציר הזמן. לפעמים נדמה כאילו הם היו שם מאז ומתמיד.

היינו ילדים קטנים, חלקנו תינוקות ממש, והיום ההוא לא היה מיוחד משום בחינה. סתם יום שבו נכנס אלינו הביתה עטלף. זו הייתה שעת ערב מאוחרת ואנחנו התחבאנו מאחורי הגב של אבא, שניסה להעיף את העטלף בעזרת הסמרטוט הראשון שנקרה בדרכו. היצור המכונף לא התרגש מהניסיונות לסלקו, אלא עף במעגלים אחידים ולבסוף קבע את מקומו במהופך על המעקה, אדיש לתכונה סביבו. הוא התנדנד באין מפריע כמה שניות עד שהתייצב והביט עלינו במבט שבאותו הזמן נראה לי כמלגלג. חלפו מספר שנים עד שהבנתי שלא לגלוג היה שם, אלא משהו אחר. שותפות גורל אולי.

כשקמנו בבוקר מצאנו אותו באותו מקום, כנפיו סוגרות על גופו וראשו. הוא נראה כמו ילד שמתחפר בתוך השמיכה ולא רוצה לקום לבית הספר. ירון אמר, בוקר טוב, עטלף, אבל משראה שלא קורה כלום התחיל לצעוק, בוקר טוב, עטלף! בוקר טוב, עטלף! אמא אמרה לו שיפסיק כי איתמר לא ישן כל הלילה בגלל שיוצאות לו שיניים ולה כואב הראש, וירון אמר לה שהם למדו בבית הספר שלעטלפים יש שמיעה מעולה ואולי העטלף הזה חירש והגיע אלינו בגלל שהוא לא כמו כל השאר.  

כשחזרנו מבית הספר מצאנו שיש שני עטלפים תלויים על המעקה. התלהבנו כי עכשיו לעטלף שלנו יש חבר לשחק איתו, אבל אמא חשבה אחרת. היא התקשרה לעירייה ושם אמרו לה שמה שקורה בתוך הבית הוא באחריותנו. אם אנחנו רוצים להיפטר מהעטלפים, ציינה הפקידה, אנחנו יכולים להזמין איש מקצוע. אמא ניתקה וקיללה ברומנית, כי לא היה לנו כסף בשביל איש מקצוע וקללות זה בחינם. לפתע ניתקו העטלפים מן המעקה והחלו לחוג באוויר בטירוף. אמא אספה את איתמר בידיים ונמלטנו אל המטבח. התקרבנו לדלת כדי להציץ לסלון אבל אמא צעקה עלינו שנחזור לעמוד לידה. הדבר היחיד שהספקנו לקלוט הוא את הצללים המרפרפים בקדחתנות על הרצפה. זה לקח כמה דקות, אבל אט אט טפיחות הכנפיים החלו לשכוך עד שנדמו כליל. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחה ואבא נכנס הביתה. הוא חלף על פני המטבח מבלי להבחין בנו, נכנס לסלון והתיישב לצפות בטלוויזיה. הקריין דיבר על מתיחות בצפון. נכנסנו בחשש לסלון, רק כדי לגלות את העטלפים במקומם. אבא בכלל לא הבחין שיש עכשיו שניים במקום אחד.

מספרים על דוד ארתור שגבר בצעירותו על זאב בידיים חשופות, ולכן הוא הוזעק לטפל במטרד שחדר לביתנו. הוא הגיע מבאר שבע הרחוקה בשלושה אוטובוסים, כשבמשך כל הנסיעה הושיב לידו שני מקלות שונים של מטאטא. כשנכנס אלינו הביתה שלף מתיקו מסקינגטייפ וחיבר בין המקלות. כשפרץ לסלון יחד עם הרומח המאולתר, כמו קופץ במוט אולימפי, היינו בטוחים שהגיעה שעתם של העטלפים להעתיק את מקום מגוריהם לביתה של משפחה אחרת. כלפי חוץ שמחנו לראות את הדוד המוזר, אותו אביר שתקן שהסיפורים על אודותיו מופלאים באותה המידה שהם מופרכים, אבל בלב התפללנו שהוא ייכשל במשימתו. זה התחיל בהטחות חוזרות ונשנות של מקל המטאטא במעקה הווילון, ממש ליד העטלפים, כנראה מתוך מחשבה שהרעשים יטרידו את מנוחתם, אבל הם לא הראו כל סימן שזה בכלל נוגע להם. משראה זאת הדוד החל לטפוח על העטלפים עצמם, תחילה בעדינות אך לאחר מכן באגרסיביות ותוך התזת רוק וקללות מפיו. התחלנו לבכות ולצעוק שיעזוב אותם בשקט, ובשנייה שבה לקח הדוד תנופה והתכוון להטיח את מקלו המתנדנד בראשו של אחד העטלפים, הם פרשו את כנפיהם ותקפו אותו בתיאום מושלם. הדוד ניסה להתגונן אבל קדחת הנפות המקל גרמה לכך שהוא יתפרק לשני חלקיו, כשאחד מהם שובר לרסיסים את האגרטל בעל העיטורים הסיניים שאמא כל כך אהבה, כי היא קיבלה אותו כמתנת נישואים מהוריה. זה היה האות מבחינתה לשים סוף לפיאסקו, והדוד ארתור הובל אחר כבוד אל הדלת ואל באר שבע הרחוקה.

מכיוון שלא ראינו אף פעם את העטלפים אוכלים, תהינו כיצד הם שורדים. בספריית בית הספר שלפנו את כרך האנציקלופדיה שהאותיות ע'-פ' מוטבעות בצדו, ולפי התמונה זיהינו שהאורחים שלנו הם עטלפי פירות. מזונם העיקרי, נכתב שם, הוא פירות בדרגת בשלות מושלמת. כשחזרנו הביתה הוצאנו מהמקרר תפוח והנחנו אותו על השולחן בסלון. העטלפים לא זזו. חשבנו שאולי הם חוששים מאיתנו, ולכן התחבאנו מאחורי הספה. מדי פעם שרבבנו את ראשנו כדי לראות אם משהו השתנה. כלום. חזרנו על הפעולה עם תפוז, אך גם הפעם לא קרה דבר. תהינו אם זה קשור לדרגת הבשלות של הפירות, אולי הם חשים במשהו שאנחנו, בחושינו הלא עטלפיים, לא מסוגלים לתפוש. בדיוק אז שמענו את קרקוש המפתחות בדלת, אבל לא הספקנו להחזיר את הפירות למקרר לפני שאמא נכנסה נושאת את איתמר על ידיה. היא נזפה בנו שהיא לא עובדת כמו חמור בשביל לממן אוכל לעטלפים, וכעונש אולצנו לאכול את התפוח והתפוז. איתמר זחל לעברנו, חטף את אחד מפלחי התפוח הלא מקולף וקירב אותו אל פיו. בן רגע התעוררו שני העטלפים ועטו על אחינו הקטן. אחד מהם הפיל את פלח התפוח מידו והשני אסף אותו, ושניהם התעופפו אל מחוץ לחלון. הבטנו במחזה נדהמים בעוד איתמר פרץ בבכי מר שנקטע בפתאומיות כשאל הסלון חזרו ארבעה עטלפים במקום שניים. כל העניין ארך כנראה מספר שניות בלבד, כי כשאמא נכנסה לחדר עם המבט הרושף שלה, ארבעת המכונפים כבר התנדנדו להם באין מפריע על המעקה, כאילו דבר בעצם לא קרה. היא תפסה את ראשה בידיה, הרימה את איתמר ויצאה.

וכך חיינו עם ארבעה עטלפים בסלון, עד שפרצה המלחמה במלוא עוזה. ההורים לא רצו שנשמע חדשות ולכן שלחו אותנו לחדר בשעה שמונה, אבל אי אפשר היה שלא לשמוע את הקריין מרעים בקולו: ירי בצפון, התושבים מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים, ראש הממשלה כינס את הקבינט, הצבא ערוך למהלומה, גיוס מילואים נרחב. למחרת כבר דפקו בדלת – אבא צריך ללכת. הוא ארז בשתיקה תיק גדול מלא בתחתונים, גופיות וגרביים, חיבק חזק כל אחד מאיתנו ויצא. בלילה שמענו את אמא בוכה בחדר, וכשהתעוררנו בבוקר שמענו קולות לא ברורים מכיוון הסלון. רצנו לשם בהתרגשות כי חשבנו שאולי אבא חזר, אבל לתדהמתנו גילינו שלא ארבעה עטלפים גרים אצלנו, אלא עשרים. הם היו תלויים בצפיפות על המעקה, גוף דחוק אל גוף. רצנו לקרוא לאמא והיא הגיעה עם עיניים טרוטות והביטה בעדת העטלפים כלא קולטת דבר מכל זה. מבלי לומר מילה היא חזרה לחדר השינה וטרקה אחריה את הדלת.

בינתיים הלכה המלחמה והשתוללה, והדי הפיצוצים נשמעו יותר ויותר קרובים. בפעם הראשונה שהושמעה האזעקה היינו באמצע משחק כדורגל בסלון. איתמר אולץ לעמוד בשער וירון בעט לעברו את הכדור המאולתר מזוג גרביים מגולגלים, ובדיוק כשהוא עבר את קו השער המדומיין ניקבו קולות הצופרים את האוויר. כל העטלפים זקפו את ראשם למשמע האזעקה, פרשו את כנפיהם וחגו מעל ראשינו במעגל מושלם, ראש רודף זנב. הבטנו במחזה נדהמים כשקול הפיצוץ הראשון הרעיד את קירות הבית. התעשתנו במהירות ורצנו למקלט. כשהודיעו ברדיו שניתן לחזור לבתים, מצאנו את העטלפים במקומם, כאילו מעולם לא זזו משם.

החברה הראשונה של ירון לא האמינה לו שאנחנו כבר שנים גרים עם עטלפים בבית. מה אתה, באטמן, היא הקניטה אותו, והוא בתגובה אמר, תיזהרי שאני לא אדרוס אותך עם הבאטמוביל שלי. כשהוא הביא אותה לבסוף הביתה היא נכנסה בצעד מלא חשש כשעיניה תרות את התקרה. היא צחקקה במבוכה כשעשתה את הדרך הקצרה מהמבואה ועד הסלון, וכשחצתה את מפתן החדר ניטעה במקומה ונאלמה דום. החיוך נזל משפתיה כמו חלמון של ביצה רכה. מגניב, אה, אמר ירון כבדרך אגב, כאילו הציג בפניה את אוסף מדליות הקראטה שלו או משחק מחשב חדש, והוביל את הבחורה הנדהמת אל חדרו. הם הסתגרו שם כשעה, ובמשך כל הזמן הזה העטלפים זעו באי נחת. כשהם יצאו מהחדר אחד העטלפים טס לעבר הבחורה כחץ שלוח ונחבט במצחה. היא צווחה, הוא תקף אותי, הוא תקף אותי, וכשירון אמר לה שזו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה, היא אמרה, אתם משפחה של משוגעים, זה מה שאתם, מי חי ככה עם עטלפים, ויצאה. זו הייתה הפעם האחרונה שראינו אותה.

המלחמה נמשכה והדי הפיצוצים והאזעקות הפכו לרעש הרקע של חיינו. אבא היה מגיע מדי פעם לחופשות כשפניו עטורי זקן ועיניו כבריכה שרוקנו מתוכה את המים. הוא היה מנשק אותנו וריח האבק והזיעה היה נדבק גם בנו. ניסינו לדלות ממנו פרטים על המלחמה, האם הוא הרג מישהו, האם מישהו מחבריו נהרג, אבל הוא רק היה נכנס למקלחת לשעה ארוכה ואז מתיישב מול הטלוויזיה. הוא לא היה מוכן לשמוע חדשות ולפעמים היינו מוצאים אותו בוהה בסרטים מצוירים. פעם אחת הוא שב לחופשה כשעל ידו תחבושת מוכתמת בדם יבש. כשהוא פרק את התיק מכתפו הגיע אחד העטלפים והתיישב על הכתף של היד הפצועה. אבא התייחס לזה בשוויון נפש וחרג ממנהגו כשהתיישב מול המסך מבלי להתקלח. התיישבנו למרגלותיו וראינו ביחד כיצד זאב הערבות מנסה לשווא לתפוס את הרוד ראנר. למרות שכבר היינו נערים עדיין צחקנו כשנפל על הזאב סלע ענק שהוא תכנן לגלגל על הקוקייה. רק אבא שתק והביט במסך בעיניים מימיות, כאילו הוא צופה בסרט אמנותי בשחור לבן.

כשירון קיבל צו גיוס אמא צעקה שהיינו צריכים להישאר ברומניה כי שם אולי החיים מחורבנים אבל זה תמיד עדיף על פני המוות, וירון אמר לה שאין לו שום כוונה לסכן את עצמו. לא מספיק בעל אני שולחת לשם, עכשיו גם את הבנים אני צריך לתת לגנרלים הדגנרטים האלה, היא סיננה בזעם. את אבא שחררו למחרת ליממה כדי שיוכל ללוות את בנו ללשכת הגיוס, ואת הנסיעה לשם עשינו בשתיקה מוחלטת. אבא חיבק חזק את ירון ולחש לו משהו באוזן. פניו של ירון התכרכמו, והוא נשא עמו את ההבעה הזאת גם כשנפנף לנו לשלום מחלון האוטובוס.

בחופשה הראשונה שלו בבית ירון נראה אחרת – שזוף יותר, חסון יותר, גא יותר. הוא חלק חוויות מהטירונות וסיפר שרכש חברים חדשים שמוכנים למות למענו. איתמר שתה את הסיפורים בצמא ולא הפסיק לשאול שאלות, ואני אמרתי שלא יתלהב כל כך כי תמיד בסיפורים זה נשמע יותר טוב מכפי שזה במציאות. שניהם צחקו עליי ואמרו שאם משהו הורג, זאת הנאיביות. למרות שהאוזן האנושית לא מסוגלת לקלוט את קולות העטלפים, היה נדמה שאחד מהם מצייץ. לא הבנו אם הוא מצטרף ללגלוג או שהוא שותף לדעתי. כשקמנו בבוקר נדהמנו לגלות שהעטלפים נעלמו, כאילו לא גרו איתנו כל השנים האלה. הבטנו מחוץ לחלון, אולי הם תלויים על ענפי אחד העצים, אבל הם לא נראו בשום מקום. צפירת מכונית שהגיעה מלמטה החזירה אותנו למציאות. זה היה אחד מחבריו לפלוגה של ירון שהגיע לאסוף אותו לבסיס. נפרדנו ממנו במהירות וצפינו בו כשהוא שועט במורד המדרגות, מחליק כיף עם חברו, זורק את התרמיל הענק במושב האחורי ונכנס לאוטו.

השליחים הגיעו בזריחה יחד עם אבא. דפקו בדלת והודיעו שהם מצטערים אבל היה קרב קשה ויש אי ודאות גדולה והרבה נעדרים וירון הוא אחד מהם. אמא התחילה לצרוח, מה זאת אומרת אתם לא יודעים איפה הוא, אתם שלחתם אותו לשם ואתם אחראים למצוא אותו, ואבא ניסה ללא הצלחה וכמעט ללא מילים להרגיע אותה. לבסוף תשו כוחותיה והיא צנחה על הספה והביטה בתקרה במבט חלול. כשנושאי הבשורה עזבו, הפעם ללא אבא, העטלפים חזרו. מכיוון שהייתה לי הרגשה משונה בבטן ספרתי אותם, רק כדי לגלות שאחד חסר. איתמר יצא מהבית וחזר כשבידו אבן גדולה. הוא יידה אותה לעבר העטלפים והתחיל לצעוק שזה הכל בגללם ושיעופו משם. העטלפים נבהלו והתעופפו בחלל הסלון, וזה נראה כאילו ענן שחור וסוער התאבך מתחת לתקרה. צעקתי עליו שזה לא באשמתם ושיעזוב אותם בשקט, אבל הוא התנפל עליי והתחלנו להיאבק ולהתגלגל על הרצפה עד שאבא קם והטיח כל אחד מאיתנו לצד אחר של הסלון, מותיר אותי ואת איתמר מתנשפים ומרוקנים.

המלחמה נגמרה לפני שהספיקו לגייס אותי, אבל ירון לא חזר וגם החיים לא שבו לקדמותם. את הדי הפיצוצים החליפו הצעקות של אבא ואמא. ליתר דיוק, זו הייתה בעיקר אמא שצעקה ואבא ששתק, עד שנמאס לו והוא עזב את הבית. בתוך זמן קצר הם כבר הצטיידו בעורכי דין וחילקו ביניהם את הרכוש. אף אחד מהם לא רצה את הדירה, שאכלסה אותנו, את העטלפים ואת הזיכרונות, ולכן הוחלט למכור אותה ולחלק את שוויה חצי בחצי. הרוכשים הפוטנציאליים הגיעו בזה אחר זה, אך תגובת כולם הייתה זהה, או שאתם מעיפים מפה את העטלפים, או שאין עסקה. לבסוף הגיע גבר כרסתן ונוטף ביטחון עצמי שטען שהוא בעל מספר דירות באזור והיה מוכן לשלם את הסכום המופרז שהוריי נקטו בו. הוא גם ציין שיש לו קשרים בעירייה ולכן אין לו בעיה עם העטלפים. ביקשתי ממנו שיבטיח שהוא רק מעביר אותם למקום אחר ושלא יפגע בהם, והוא אמר, בטח, בטח, עליי. לא סמכתי עליו, אבל אמא אמרה שמצידה היא תמכור את הדירה להיטלר יימח שמו, העיקר לא לגור שם יותר.

תוך שבועיים הבית כולו כבר היה ארוז וכל אחד מההורים שכר דירה משלו. בלילה האחרון בבית התעקשתי ללכת לישון בסלון. שכבתי על הגב והבטתי על העטלפים. ההתנדנדות העדינה והקבועה שלהם כמעט הרדימה אותי,  אבל בכל פעם ששמורות עיניי היו קרובות להיעצם תחושה של אי שקט הייתה מעירה אותי. לא נרדמתי כל הלילה.

חזרתי כעבור חודש לבניין. רציתי לדעת מה עם העטלפים, וחשבתי שאולי הדיירים החדשים יוכלו לספר לי איפה הם. את הדלת פתחה אישה מבוגרת שלא הבינה מילה ממה שאמרתי. העטלפים, את יודעת אולי איפה הם, אמרתי והחוויתי בידיי תנועת כנפיים. היא הנידה בראשה לשלילה ואמרה משהו ברוסית. הוצאתי את הטלפון מהכיס והראיתי לה תמונה של עטלפים. עיניה נאורו באחת. דה, דה, אמרה, והחוותה תנועת שיסוף בגרונה. עיניי נמלאו דמעות. שעטתי במורד המדרגות ורצתי מבלי לדעת לאן מועדות פניי. כעבור זמן שנדמה כנצח עצרתי באמצע שדה שומם. אחרי שהסדרתי את נשימתי נשאתי את עיניי מעלה. ענן שחור חצה את האופק. הוא ריצד כאילו עמד להתנפץ לרסיסים מכונפים.