לוויתן, או: בודד ועצוב במרכז הגאה

הייתי אתמול במרכז הגאה בתל אביב. העלו שם הצגה שעזרתי לממן בהדסטארט וכמו בכל פרויקט כזה, שכחתי שבכלל התחייבתי לשלם עד שקיבלתי מייל שבו היוצר המאושר מודה לי – לא באופן אישי כמובן – על שעזרתי לחלום שלו לקרום עור וגידים. החלטתי ללכת.

כשהגעתי לקופה ישב/ה שם בחור/ה שדיבר/ה בטלפון עם החבר/ה שלו/ה. עושה רושם שהם/ן רבו. כשהוא/היא סוף סוף התפנה/תה אלי/י נאמר לי שאני צריך לשלם על הכרטיס, למרות ההדסטארט. רציתי לשאול אותו/ה אם היא/הוא רוצה את מספר הטלפון שלי כי באמצעותו שריינתי את הכרטיס, אבל לא הצלחתי לבטא את זה בראש באופן א-מגדרי אז שתקתי. בסוף מצאו אותי במחשב וקיבלתי כרטיס בלי לשלם עליו שוב.

החלטתי להשתין לפני שההצגה מתחילה, וראיתי שיש רק חדר שירותים אחד שהוגדר כ"שירותים לא ממוגדרים". היה שם גם שלט שהסביר למה זה עדיף ככה (נקודה מספר 2: השירותים המעורבים מאפשרים שימוש נוח ובטוח למי שהמראה שלהם אינו תואם את הציפיות המגדריות מגברים ומנשים, למשל בחור טרנס בתחילת דרכו, אישה גברית, ועוד). כשביקשתי לשטוף ידיים גיליתי שאף אחד משלושת הדיספנסרים של הסבון לא עובד. אולי זה מאפשר שימוש נוח ובטוח למי שמעדיף לחטוף וירוס בטן או טפיל. לא יודע.

חיכיתי במבואה שייפתחו הדלתות לאולם. כולם מסביבי נראו לי גייז חתיכים עם ריבועים בבטן, למרות שאני די בטוח שיש לא מעט גייז ממוצעי מראה עם בטן משתפלת. תקעתי את הפרצוף בנייד וחשבתי לעצמי שאם אהיה גיי בטח אהיה גיי ביישן עם כרס קטנה. כנראה שאפילו אהיה גיי בתול שמגמגם בכל פעם שהוא רואה מולו בחור יפה עם ריבועים בבטן. ריחמתי קצת על עצמי הגיי וקיוויתי בשבילו שהוא ימצא בסוף מישהו שיסכים לשכב איתו ולטעת בו ביטחון עצמי.

ההצגה, "לוויתן" שמה, הייתה ממש חמודה. ואני לא כותב חמודה בכוונה להקטין אותה, אלא כדי לומר שיש צעירים שעושים תיאטרון שהוא יותר ברוח של "בנות" ו"מאסטר אוף נאן" ופחות ברוח של "המלט" ו"כולם היו בניי". וזה נהדר, כי לפעמים נדמה שהתיאטרון לא מנסה אפילו להתכתב עם המציאות העכשווית ועם השפה החדשה שהתהוותה. אם הייתי פקיד במשרד החינוך, הייתי עושה הכל כדי שההצגה הזאת תועלה בפני תלמידי תיכון בכל רחבי הארץ, כי היא יכולה להראות שלהם שתיאטרון יכול לדבר את הפחדים והאהבות והחברויות ושברונות הלב שלהם, מבלי לחשוש לגעת בנושא של זהות מינית. אבל כולנו יודעים מי שר החינוך, אז כנראה שההצגה היחידה שיסכימו להעלות בפני תיכוניסטים תעסוק בשני חברי ילדות שהופכים מנערי גבעות לחיילים בגולני שהורגים ערבים בלי למצמץ. בסוף אחד מהם ייפול בקרב, לא לפני שיאמר לחבר שלו שהוא ממש אוהב את ארץ ישראל.

בסוף ההצגה הצטערתי שאשתי לא הצטרפה אליי גם כי היא הייתה נהנית מאוד ממנה, וגם כי ככה לא היו חושבים שאני גיי עצוב ובודד. רציתי מאוד להגיד להם שאני סתם עצוב ובודד, בלי קשר למגדר, אבל לא ידעתי איך לבטא את זה בצורה א-מגדרית אז פשוט הלכתי הביתה.