סאטירה

שואת המנספרדינג

כמדי יום, נסעתי הבוקר ברכבת לעבודה. בכיסא לידי ישב חייל עם מדים בצבע בז' (אלה מדים של חיל האוויר או חיל הים? אני אף פעם לא מצליח לזכור). הוא עשה מנספרדינג מכובד, כאילו הרגליים שלו הן מחוגה שילד פתח אותה בכוח עד הקצה. רגל שמאל שלו חדרה אל תחום המושב שלי. בגלל שאני אדם רתיין, לא הערתי לו ונדחקתי אל המסעד, עד כי גבי כאב מהישיבה הדחוקה. הפקח התקרב אלינו. קיוויתי שישית את לבו להשתלטות העוינת מצד "חברי" לנסיעה, אך הלה חלף על פנינו באדישות כשהוא מפזם לעצמו שיר כלשהו (לא הצלחתי לזהות אם זה היה "קומסי קומסה" או "פרח נתתי לנורית").

מיד נזכרתי בסיפור של סבא שלי, שברכבת לגטו מיימוצה נאלץ לשבת ליד אנטון דובלרו, יהודי גאוותן שעשה גם הוא מנספרדינג שדחק את סבי וגרם לגבו לדאוב בשל הישיבה העקמומית. אותו יהודי בעל פימה וכסל היה סוחר העורות של העיירה, נצר למשפחת בורסקאים שהצטיינו בשלושה דברים: אכילה, שינה, ותקיעת נודות שהיו גורמים לכבשים להתחפר בתוך פרוותם ולייחל שהשוחט ישחט כבר.

החייל הרומני שמונה להיות שומר הסדר בקרונות היה איכר שמאס בחיי הפרך של עבודת האדמה, ולכן קפץ על התפקיד כמוצא שלל רב. כשסיפר על כך לאשתו היא סיננה לעברו שטף של קללות בעודה מחזיקה בידיה תינוק אחד ומנערת ילד שני מרגלה, אך האיכר לא שעה להפצרותיה הארסיות ויצא בלב חפץ למשימתו. בלשכת הגיוס המקומית קיבל את פניו סמל כפוף גב שהחתים אותו על טופס ("הנני מאשר בזאת שהצבא הרומני אינו אחראי לחיי או למעשיי, וכי כל נזק שאגרום לכל אדם או רכוש [למעט יהודי או צועני] עלול להביא להעמדתי מול קיר יורים ו/או לעיטור מופת"), הגיש לו חבילה צרורה של מדים ומשרוקית וצירף הנחייה ברורה: על היהודים להגיע, חיים או מתים, אל הגטו. ומה אם מישהו לא יחוש בטוב או שאישה הרה תכרע ללדת, ביקש לשאול, אך כבר נדחק מפני הבא בתור (פקיד מס ממושקף שחטף בילדותו מכות מבריון יהודי וכעת ביקש לנקום), ויצא אל תחנת הרכבת.

משראה סבא את השומר מתקרב, הרים את ידו בחשש.
"מה אתה רוצה, גלציאנו?" הטיח בו דובלרו, שותפו בעל כורחו למסע.
"אני לא מרגיש טוב." ענה סבי בתואנת שווא. "חשבתי אולי לעבור לקרון קצת יותר מאוורר."
"איפה אתה חושב שאתה נמצא? בארמון של המלך? בבורדל של מאדאם קרולינה? תוריד כבר את היד שלך לפני שהם שולחים את כולנו לנקות מחראות עם דיזנטריה."
ידו של סבי רעדה. דמותו של השומר גדלה עם כל צעד שעשה, והבורסקאי השמן נעץ בו מבט מזרה אימים.
"משוגע, תוריד כבר את היד!". דובלרו ניסה להגיע אל היד המורמת, אך כרס האדירים שלו מנעה ממנו כל טווח תנועה הדרוש מעבר לחיטוט באפו הבולבוסי. ידו של סבי נותרה באוויר.

השומר הגיע לקרון. הוא פיזם לעצמו שיר עם רומני ישן ("הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים"), וסובב את שרוך המשרוקית סביב אצבעו. פניו נהרו מאושר. לא רק שכבר אינו צריך לכוף את גבו בעבודת השדה ולכוף את ראשו בפני גערותיה של אשתו, אלא שהוא לובש בגדים נקיים ועבודתו מתמצה במשימה אחת פשוטה: לא לעשות כלום.

"סליחה," ביקע חץ הפנייה המהוססת את בועת האושר שמעל ראשו. הוא נעצר במקומו והביט בגבר הרזה והחיווריין שישב בצורה משונה.
"מה אתה רוצה, יהודי?"
"אינני חש בטוב. תהיתי האם אפשר יהיה לעבור לקרון אחר, מעט מאוורר יותר."
"תסתכל סביבך, אתה רואה פה מקום פנוי?"
סבא הסב את ראשו לכאן ולכאן.
"לא, אבל…"
"אז מה גורם לך לחשוב שבקרונות אחרים יש מקום?"
"תסלח לו, אדון קונדוקטור," התערב הבולבוס האנושי. "מר גלציאנו פשוט מבולבל. נדמה לו שמישהו בעולם הזה חייב לו משהו. שנינו יודעים, כמובן, שאין זה המצב, אך המסכן שוגה באשליות מסוכנות."

האיכר לשעבר חכך בדעתו כיצד לפעול, וכעבור כמה שניות פסק נחרצות, נהנה בעליל מעמדת השופט שהתפקיד החדש זימן לו. "תישאר כאן ותסתום את הפה!" אמר בקול רם, כך שכולם בקרון יידעו מי פה בעל הדעה. שקט השתרר בקרון. השומר שב לשרוק כשהוא ממשיך במסלולו. אני בהחלט יכול להתרגל לתפקיד הזה, אמר לעצמו בשביעות רצון.

כשהרכבת הגיעה לגטו גבו של סבי היה מעוקם לחלוטין. הוא צלע בקושי אל מחוץ לקרון וזוהה מיד כבעל מום. הוא נשלח אל ביתן החולים ומוכי הגורל, אך בזכות ניסיונו בשכיבה עצלה וממושכת בלא להניד עפעף – תכונה (ותנוחה) שעברה במשפחה מזה דורות – העמיד פני מת וגופתו החיה בהחלט הושלכה אל מחוץ לחומות הגטו. שם, בעזרת עדת זאבים ומחלקת פרטיזנים, הוא גנב את הגבול לאוקראינה. חייו ניצלו.

ודובלרו, הבורסקאי השמן? בגלל כושרו הגופני הלקוי הוא לא הצליח לעמוד בשום מעמסה גופנית, ולכן נשלח לנקות מחראות עם דיזנטריה. כבר ביומו הראשון בעבודה נפל לתוך אחת מהן ונתקע שם עם כרסו הענקית. הוא נפטר כעבור ארבעה ימים, אך נדרשו עוד חודשיים שלמים עד שבשרו יירקב מספיק כך שיוכלו לשלוף אותו מן הבור.

הכפרי שהפך לבעל בעמיו בעיני עצמו נטש את תפקידו מיד כשהבין שהרומנים עומדים להפסיד במלחמה. הוא שב לכפר, אל אשתו וילדיו, ולפני מותו ביקש כי על מצבתו יחרט השיר "הו, כמה שאני אוהב / את האיכרה השמנה שלי / מכינה לי ממליגה וממולאים / גוהרת עליי בין הסדינים / חבל רק שיש לה ריח / של שום וזיעת בואשים".

אז מה מוסר ההשכל, חברים? כאז כן היום – די עם המנספרדינג. זה גורם לכאב גב למי שיושב לידכם.

40862219_10216364836769427_8564222684383150080_n

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s