פתחתי אתמול שקית וואקום שהכילה בגדי חורף כדי להוציא מתוכה גופייה ארוכה לבנה. לגופייה היה, ואין דרך עדינה יותר לנסח זאת, ריח של קיא מרוכז מהול בנפטלין פג תוקף עם נגיעות של רקבובית, עששת ונפיחה של מומיה.
אפשר לדמות את חייה של הגופייה בשקית כחייו של גבר שפוטר מהעבודה: בהתחלה היא עוד מלאת שמחת חיים, עדיין מדיפה את ריחה הלבנדרי של הכביסה האחרונה. "זה אומנם שונה מהמציאות שהתרגלתי אליה", היא אומרת לעצמה, "אבל איך אומרים? כל עכבה לטובה. זאת ההזדמנות שלי להפסיק לפחד לממש את עצמי".
הימים חולפים. הגופייה עדיין אופטימית, אם כי אותות המחנק והמחשך מתחילים לתת בה את אותותיהם. בפעם אחת מתגלע ריב נוקדני עם הגופייה השחורה ("תחזרי למפעל בבנדלגש, יחד עם כל הבגדים השחורים מפוקס", תטיח בה הגופייה הלבנה), באחרת אלה דחיפות מרפק דוקרניות עם זוג מכנסי טרנינג מרופטים (ייתכן כי הגופייה פלטה בלהט הוויכוח את המילים "פלא שהוא עוד לא זרק אתכם לפח. תראו איך אתם נראים – הגומי המדובלל, אניצי הכותנה המזדקרים לכל עבר, המגע המחוספס. זה בכלל לא לכבוד שלי להיות איתכם באותה שקית!").
הימים מתארכים ונהיים דומים זה לזה עד כאב. התקווה עדיין מפעמת בין סיבי הבד, אבל הדופק שלה נחלש משמעותית. אם בתחילה כל קול עמום שמגיע מהעולם החיצון נשמע כתרועת החופש, וכל צל של תנועה שמרצד על פני שקית הוואקום הוא התגלות המשיח בכבודו ובעצמו, הרי שעכשיו כל אלו הם צללים על קירות המערה במשל של אפלטון. בחוץ רוחשים החיים האמיתיים ואילו כאן, דחוסים עד כדי שיגעון, שוכבים הבגדים באיזו שלוות נפש מוזרה, מאושרים בחלקם. "חבורה של כסילים", חושבת הגופייה, "תקועים זה בעכוזו של זה, מסניפים לקרבם את ריחות העיפוש ואומרים שזה בושם".
בפעם הראשונה בה היא שותה, הגופייה משכנעת את עצמה שזה רק כדי להעביר את הזמן. הרי את הטלוויזיה בקושי רואים דרך השקית, לא ברור אם מדובר בחבורה של אופים ב"משחקי השף קונדיטור" או בכתבה על ציד כלבי ים ב"רואים עולם"; גם השיחות שמנהלים דרי הבית נשמעות כבליל של הברות סתומות (לא שלפני כן השיחות היו ברומו של עולם, מהרהרת הגופייה). היכן משיגים בירה בתוך שקית ואקום סגורה, אתם שואלים? ובכן, כשאתם סגורים יחד עם מכנסי טרנינג מכיתה ט' – כן, אלו אותם המכנסיים שהגופייה עלבה בהם; למזלה של האחרונה, המכנסיים עברו אפסון או שניים בחיים, הם כבר ראו תחתונים שלעסו את הגומי למוות בשל התנאים הקשים, ולכן המכנסיים לא נוטרים טינה לגופייה – אז אפשר להשיג בירה שאופסנה שם מבעוד מועד. השתייה מזרימה נוחם בעורקים, דבר כבר לא באמת משנה כשאתה שיכור.
כך מעבירה הגופייה יום אחר יום. אין לה כבר שאיפות לממש את עצמה, רק בגדים סחים מקסטרו מאמינים בשטויות הניו-אייג'יות האלה. היא רק רוצה להגיע לקהות חושים טוטאלית, הומאוסטזיס מושלם בין הפנים לחוץ הערפילי. לא אכפת לה שהשתייה המופרזת מביאה אותה למצבים שפעם נחשבו בעיניה מביכים: הקאה על עצמה, הזלת ריר, היווצרות כתמים יבשים של זיעה חמוצה. "שיישרף הכל, בלחש", היא ספק שרה ספק ממלמלת, בשעה שהרוכסן נפתח ומשב אוויר מרענן, כה חריף בזרותו, נכנס פנימה. הגופייה ממצמצת בעיניה לנוכח האור הבוהק, כשיד לבנה מגיעה מהשמיים. "אלוהים, זה אתה?", שואלת הגופייה. "אני לא בשיא שלי. אתה בטח מבין… כבר חשבתי שלעולם לא תבוא, אז הרשיתי לעצמי… לא, אל תריח אותי! אל…".
הגופייה מתעלפת. בעלפונה היא חולמת שהיא תלויה בין שמיים וארץ, לא על חבלי כביסה, אלא מרחפת בעזרת כוח מאגי. ענני גשם מתקדרים מעליה ומתחילים להטיח בה נהרות של מים. היא מתחילה להסתחרר ברוח פתאומית שמגיחה מהצד ובטוחה שזה הסוף. בקרוב תאסף אל אבותיה.
כשהיא מתעוררת היא כבר תלויה לייבוש בחוץ. השמיים נקיים ורעננים. ריח של לבנדר והתחלות חדשות נישא באוויר. "כל עכבה לטובה", היא לוחשת לעצמה. "כל עכבה לטובה".
חראקירי - הבלוג של ליאור גלציאנו 
יפה. הכתיבה שלך מאוד מרעננת בנוף המשעמם של כותבי ימינו. יישר כוח. ואגב זה בסדר להיות יותר גס ויותר חצוף.
תודה רבה! אני חושב שעוד קצת גסות רוח ויזרקו אותי מכל המדרגות הווירטואליות.