שונות

מנדלבאום (11)

והייתה את הפעם ההיא שבה שכח לשטוף את פניו בטרם יצא מהבית. דווקא את הפעולה שהיה עושה בצורה המוכנית ביותר, מבלי לתת עליה כלל את הדעת (את צחצוח שיניו והתזת דאודורנט תחת בתי השחי, שתי פעולות שנכללות לכאורה תחת אותה קבוצה של פעולות בוקר מוכניות, היה מוודא באמצעות הרחת הבל פיו ושני בתי השחי [חמש שניות מדודות שהן חמש שאיפות ונשיפות, אחר כך הפסקה של חמש שניות במהלכן הוא מוציא את כל האוויר שבריאותיו, ואז עוד חמש שניות של שאיפה ונשיפה. בסך הכל חמש עשרה שניות כפול {אף אחד + שני בתי שחי} = 45 שניות]). הוא שלח יד והרגיש כיצד כל החלומות קרושים על פניו כמו תצרף. אישה שעברו מולו ברחוב תקעה בו מבט (כך היה נדמה לו), והוא היה בטוח שהיא רואה את החלום על ההצגה שהלך לראות, אלא שבמקום להיות אחד הצופים בקהל הוא מצא עצמו עומד על הבמה, נבוך אל מול הפיות הפעורים בציפייה (אולי היו אלה חורי תולעת שבעברם האחר דינוזאורים מלחכים עשב), וכשניסה לספר משהו מצחיק ("אתם רוצים לדעת כמה אני זקן בפנים? במקום לקבל משכורת מהעבודה אני מקבל רנטה") כל הפיות נותרו פעורים, למעט פה אחד או שניים שהגירו ריר. כשעלה על האוטובוס, סנטרו מכונס אל תוך החזה כמו קיפוד מתכדר, מיהר לחלוף על פני הנהג ויתר הנוסעים, כך שלא יספיקו לתקוע מבט בחלומות שלו (הנהג שיחק בכפתורי מכשיר הרב-קו, בעוד יתר הנוסעים התכדרו אל תוך הטלפונים שלהם). רק זקנה אחת נעמדה במעבר ותקעה בו מבט (בטח ראתה את החלום בו פגש את הילד שנהג להתעלל בו בתיכון. עינו האחת הייתה נתונה ברטייה, וברגע שהסיר אותה נגלה תחתיה פה פעור [האם זה אותו הפה מהתיאטרון?]. "בזכותך מצאתי את האני האמיתי שלי, והיום אני עושה מזה מלא כסף", אמר לו הילד לפני שקפץ מול רכבת נוסעת וגופתו הוטחה בדבוקת נוסעים שעמדה בסמוך, מעיפה אותם כמו פינים במשחק באולינג ["סטרייק!", צווח הכרוז]). "קופת חולים?", שאלה אותו הזקנה והחוותה באצבעה לעבר אחד החלונות. הוא הפנה את ראשו לעברה כשסנטרו עדיין צמוד לחזה, משרטט כמחוגה חצי קשת על חולצתו."דה? קופת חולים?", שאלה שוב. הוא הנהן בראשו במחוות קטנות והחזיר את ראשו, מדגיש בדרך חזרה את עקבותיה של הקשת.

כשהגיע לעבודה הוא שעט במדרגות, נכנס בחופזה לשירותים ונעל אחריו את הדלת. כשהביט במראה הבחין כי הפסיפס התמצק עוד יותר על פניו. עוד כמה רגעים, והחלומות יהפכו לחלק בלתי נפרד מהם. הוא הזרים מים חמים בברז והתחיל לקרצף את פניו, תחילה השתמש בכריות האצבעות, אך עד מהרה עבר לציפורניים, ששרטו בבשרו והותירו שובלי חלזונות אדומים. אט אט החלו החתיכות לנשור לכיור, שבר חלום אחר שבר חלום (הילד עוד הספיק לצעוק "מלא מלא כסף!" לפני שנשטף לביוב). כשהרגיש כי פניו חלקות, הביט במראה. עורו היה אדום ומגורה, כאילו נאבק בעשר חתולות ששומרות על גוריהן. הוא הסיט את ידית הברז לכיוון המים קרים, חיכה מספר שניות ושטף שוב את פניו. הפעם כבר לא טרח לנגב את פניו, ויצא מהשירותים כשפניו נוטפות מים. מבלי ששם לב, הטיפות החלו לגבש את החלומות על חולצתו (רקורסיה: פה שנפער באזור חזה ובו ארובת עין שבתוכה פה פעור וכן הלאה). הוא התיישב לשולחן העבודה ונשם לרווחה, בשעה שהחלומות התפשטו אל אזור הבטן.

לכל פרקי מנדלבאום

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s