יחידת סאח"י

לכבוד,

הרמטכ"ל, רב אלוף אביב כוכבי

מאת: רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו

הנדון: יחידה צה"לית חדשה שתיצור מהפך בשדה הקרב

שלום מר כוכבי.

אין זה סוד כי צה"ל מתקשה בשנים האחרונות להגיע להכרעה בשדה הקרב. העליונות הטכנולוגיות והיכולות המודיעיניות המתקדמות מביאות אותנו רק עד שלב מסוים במערכה. בעקבות סיור מתמיד ברחובות ארצנו הגעתי למסקנה כי ה"גרוש ללירה", כפי שנהגו פעם לומר, טמון בפתרון פשוט שעומד לנגד עינינו, מתחת לפנס ממש (ועל המדרכה, ובכביש, ובקרון הרכבת, ובאוטובוס): הגיע הזמן לנצל את כל רוכבי הסקוטרים והאופניים החשמליים שפושטים על הארץ כארבה על שדה חיטה. המלצתי היא זאת: הקם בצה"ל יחידת כלי רכב חשמליים שתקרא "סאח"י – סקוטרים ואופניים חשמליים יהודיים".

דמיין לנגד עיניך שדה קרב. לבנון, נניח. שים עצמך בנעליו של חיזבאלונר עם טיל נ"ט ששוכב על האדמה ומחכה שמטרה תפציע בשדה הראייה. פתאום הוא מתחיל לשמוע זמזום עמום, טורדני. הוא מביט מעלה כדי לוודא שזה לא איזה כטב"מ, אבל השמיים נקיים. הזמזום מתגבר. לוחם החיזבאללה מרגיש את כלי הדם מתכווצים. הוא מתחיל להתגרד מרוב לחץ. למה לעזאזל התעקש להתנכר לאביו ולא הצטרף לעסק המשפחתי. אח שלו עושה שם חיל, כבר התחתן, בנה בית והביא שני ילדים. ואילו הוא, הוא שוכב על האדמה התחוחה ותוהה איזו הפתעה מכינים לו הציונים הארורים.

משהו נגלה באופק. הוא מצמצם את עיניו. לא מדובר בטנקי המרכבה אותם למד לזהות היטב משיעורי המודיעין במסגד. זה גם לא נגמ"ש צה"לי מכל סוג שהוא, כולל הסוג שמתפוצץ ברגע שיורים עליו עם אקדח. כיפות עגלגלות צצות כראשי פטריות אחרי הגשם. והצבעים, איזו קשת של צבעים: אדום זועק, ירוק זרחני, כחול חושני. אין בין הצבעים האלו ובין הסוואה דבר. להפך, הם כמו מתריסים נגד כל גוני המוות אליהם הורגלנו בשדה הקרב ובסרטי מלחמה אמריקאים.

התמונה מתחילה להתבהר: הפטריות הן בעצם קסדות. לא קסדות מתכת כבדות וקשות, זכר למלחמות אבירים ושריוני קשקשים, אלא קסדות קלילות, צבעוניות, אומרות תאוות חיים ועכשוויוּת. ומתחתן, ראשים של שלל טיפוסים: הייטקיסטים מתקרחים, היפסטרים ממושקפים, פרסומאים אטומי מבע. ככל שהם מתקרבים התמונה מתחדדת. בשורה הראשונה כוח החלוץ: רוכבי האופניים החשמליים הכבדים והלא מתקפלים. אחריהם: אופניים חשמליים פשוטים יותר, כאלו שמשמשים גם בני 16 שנוהגים עליהם שיכורים. ובשורה האחרונה: מלוא העין סקוטרים חשמליים קלילים וגמישים.

לוחם החיזבאללה מתחיל לכוון את הטיל, אבל לאן ינחה אותו בדיוק? יש שם יותר פלסטיק ממתכת, החיישן מסרב להינעל על מטרה. והאם יבזבז טיל יקר על סקוטר שיואמי שעולה בקושי אלפיים שקל? כלי הרכב מתקרבים במהירות, והוא נטוע במקומו כמו ארז לבנוני. ראשוני האופניים החשמליים נמצאים במטחווי יריקה ממנו. רגליו רועדות. "לא בשביל זה התגייסתי", הוא חושב לעצמו. "אמא, איפה את?". החיזבאלונר מפיל את טיל הנ"ט, מתמוטט על ברכיו, עוצם את עיניו ומרים את ידיו לאות כניעה. שייקח אותו אללה עכשיו וזהו.

חולפות מספר שניות, ושום דבר לא קורה. הוא פותח בזהירות את עיניו, ורואה כי כלי הרכב פשוט עוברים על פניו במהירות, כאילו הוא איננו שם כלל. מדי פעם אמנם אחד מכלי הרכב החשמליים פוגע בו קצת, אבל אין זו מכת המוות לה ציפה. הרוכב שפגע בו לא טורח אפילו להסיט את מבטו לאחור – הוא פשוט ממשיך הלאה. וכך הנחיל הזמזמני עובר הלאה עד שהוא מגיע ליעדו: רוכב אחד נכנס למשרדי הסטרטאפ שלו בביירות; אחר מגיע להגיש פרזנטציה במשרד הפרסום בצידון (בפני שר התיירות הוא יציג את הרעיון לקמפיין ויראלי ושערורייתי שכותרתו: לבנון – כי לבחורות אצלנו יש אחלה מנהרות); ואילו רוכב נוסף יגיע לסטודיו הקעקועים שלו בצור, שם מחכה לו לקוח, אחד מאותם הייטקיסטים שרוכבים על סקוטר, שמעוניין לקעקע על האמה את שמות ילדיו ("זאת מתנה לעצמי ליום הולדת ארבעים", הוא יאמר בקול רועד למקעקע האדיש).

והחיזבאלונר? הוא יקום – מוכה וחבל אך חי – ישאיר את טיל הנ"ט על האדמה ויחזור לכפר שלו, שם יתחנן בפני אביו שייתן לו להיכנס לעסק המשפחתי. תוך שנתיים הוא כבר יתחתן, יבנה בית ויוליד שני ילדים. כשיגיע לגיל ארבעים הוא יילך לסטודיו לקעקועים, יחלוף על פני הסקוטר בכניסה ויבקש לחרוט על האמה את המילה סאח"י, זכר ליחידה שהצילה את חייו (אם כי הוא יישא צליעה למשך שארית ימיו. אחד האופניים החשמליים פגע לו חזק ברגל).

בברכה,

רס"ל (במיל.) ליאור גלציאנו