החולצה של סיד וישס

זה היה ב-1998, כמה שבועות לפני הגיוס. טיילתי לבדי בקמדן מרקט בלונדון, כשלפתע שמעתי את זה. הסתכלתי סביבי לראות אם עוד מישהו נלכד בכישוף, אבל כולם המשיכו בשלהם, מאזנים בידיהם שקיות כמו לוליין על חבל. נכנסתי לאחת הסמטאות הצדדיות בשוק, הולך בעקבות צלילי הגיטרה של טום ולריין כמו דמות בסרט מצויר שנמשכת באפה אחר ריח של צלי מהביל, רגליה מרחפות כמה סנטימטרים מעל הקרקע. אלא שבסמטה עמד ריח חריף של שתן, כל כך מרוכז שניתן היה לשלוח את פרודות האוויר לבדיקת מעבדה. זה לא מנע ממני להתקדם. להפך, זה אפילו העצים את האפקט שהשרתה עליי המוזיקה והקירות הטחובים.

בפתח החנות שממנה בקע קול הגיטרה הנרקוטית והמיוסרת עמדו שני פאנקיסטים ועישנו. לאחד הייתה כרבולת ורודה זרחנית ולחברתו קוצים ארוכים ודוקרניים כשל קיפוד שנתקל בטורף. הם דיברו במבטא כה כבד, שלא הצלחתי להבין מילה ממה שאמרו. ייתכן שדיברו על יונייטד או על לידס, אני לא בטוח. הם חדלו לרגע משיחתם כשראו אותי, כנראה לא היו מורגלים שתיירים עם מכנסי ג'ינס שלמים וחולצת Please mind the gap מגיעים אל חלקת האלוהים המושתנת שלהם. הם הביטו בי כבני שבט אינדיאני או אפריקני שרואים לראשונה בחייהם אדם לבן. הנדתי לעברם בראשי ונכנסתי פנימה. שמעתי אותם מאחוריי ממשיכה בשיחה, יורקים מילים שאף פעם לא למדתי בשיעורי אנגלית.

מאחורי הקופה עמד מוכר צנום עם שיער אדום וחלק שירד על עיניו ודמה לווילון הגומי שמוביל למחסן בסופר. הוא התעסק שם בהזמנות או משהו, בזמן שעברתי בין מדפי התקליטים. אחרי דקה או שתיים הוא הרים את הראש והבחין בי.

"מה אתה מחפש, ילד?" הוא שאל במבטא קוקני שלשם שינוי הצלחתי להבין.

"אני… אני רק מסתכל. זה בסדר שאני מסתכל?", שאלתי.

"להסתכל עדיין לא עולה כסף, אבל גם זה בטח ישתנה עוד מעט".

הוא חזר לעסוק ברשימות שלו ואני המשכתי לדפדף בין התקליטים. היו שם המון דברים שלא הכרתי, אבל התביישתי לשאול את המוכר או לבקש להקשיב. חוץ מזה, בכלל לא היה לי בבית פטיפון. רגע לפני שיצאתי מהחנות קלטתי אותה תלויה על הקיר. ההשכלה המוזיקלית שלי אולי לא הייתה מספיק רחבה בשביל חנות כזאת, אבל את השיר הזה – ויותר מכך, את הסמל האיקוני שהתנוססה על החולצה – הכרתי ועוד איך. המוכר קלט שאני מסתכל עליה.

"יש מאחורי החולצה הזאת חת'כת סיפור".

"באמת?", שאלתי מתוך הבנה שהוא רק מחכה לאישור כדי לספר אותו.

"זאת לא סתם איזו רפליקה בורגנית. את החולצה הזאת לבש מעריץ בהופעה של הסקס פיסטולז".

המוכר עלה על שרפרף נמוך שהיה בסמוך והוריד את החולצה יחד עם הקולב.

"אתה רואה את הכתמים המוזרים האלה?", הוא הצביע על כמה עיגולים סגולים-כחולים-אדומים שנראו יותר מכל כמו וסת של טווס. "זה שילוב של נזלת, בירה, ליחה וקוקאין – וכל זה יצא מהאף של סיד וישס בכבודו ובעצמו".

"רגע, לא אמרת שזאת חולצה של מעריץ?", תהיתי.

"המעריץ הזה עמד בשורה הראשונה ולא הפסיק להגיד לסיד שהוא חרא של נגן ושעדיף שיפרוש כדי לגדל חזירים בכפר, אז סיד – שכבר היה מלא בכל סוג של סם אפשרי – ירד מהבמה וקינח את האף שלו בחולצה של המעריץ. זה היה כל כך דוחה, שהבחור פשוט זרק את החולצה בפח שמחוץ למועדון. למזלי הייתי מספיק חכם כדי לצאת אחריו החוצה ולהוציא את החולצה מהפח. ידעתי שיום אחד היא תהיה שווה הרבה כסף".

הגבות שלי התכווצו באופן מוכני. לא יודע מאיפה היה לי האומץ, אבל שאלתי: "אתה בטוח שזה לא אתה המעריץ הזה?".

פניו של המוכר התכרכמו. הוא צעק משהו לא ברור לשני הפאנקיסטים שבחוץ, ואלה זרקו את הסיגריות שלהם הצידה, גררו אותי מחוץ לחנות והשליכו אותי לתוך פינה עתירת שתן חמוץ. קמתי על רגליי עם דמעות בעיניים וחזרתי לשבילים הראשיים של השוק, משתלב בהמון האנשים עם הג'ינסים השלמים וחולצות ה-Please mind the gap.

רק עשרים שנה אחר כך הרהבתי עוז לחזור לאותה חנות. היא עדיין עמדה באותו המקום. לפאנקיסטים לא נותר זכר. את ריח השתן החליף ריח קטורת מתקתק. אבל הכי חשוב – החולצה עדיין הייתה תלויה שם. חששתי שהמוכר יזהה אותי בטעות, אבל במקומו עמדה שם מוכרת צעירה ויפה עם שיער קצר ופירסינג בכל איבר אפשרי בפניה. הוצאתי את הארנק ושילמתי על החולצה. הדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהחנות היה להריח אותה. היה בה שילוב של עשן סיגריות, בירה ועוד ריח חמוץ ולא ברור. כנראה שזה היה חלק מהנשמה של סיד וישס.

***

אחרית דבר: טוב זאת חולצה שקניתי בפוקס והכתמים הם בגלל מרכך הכביסה יאללה ביי.