שונות

מכיתות

esse est percipi

אדם הולך ברחוב. לא אדם אחד הוא, בעצם, אלא קליידוסקופ מלא בזכוכית שנשתברה, וכל רסיס מעוות קצת את מי שהוא בעיני הסובבים אותו. יביט בו נהג האוטובוס החולף ויקלוט בדיוק את המכיתה בה הבטן נצבטת לכדי בטנונית, חישוק הולה הופ של שומן שעובר מצד לצד עם כל פסיעה; תעבור מולו מטפלת פיליפינית בדרכה חזרה מהקניות והאור יחזור אליה מהרסיס שמראה את האוזניים גדולות מעט מהמידה הרגילה, תומכות את ידיות המשקפיים כמו אטלס ארוך וגמלוני הנושא את השמיים על גבו; הנהג שיעצור כדי שיוכל לחצות במעבר החצייה יפגוש במבטו את המכיתה שמשקפת את הרגליים הגרמיות, הלבנות, כרגלי עוף שפלא כיצד הוא מצליח לשאת את משקל גופו על שני כפיסים אלו מבלי לכרוע תחתיו.

אדם הולך ברחוב ושומע קולות שקשוק, רסיסי זכוכית מתערבלים ומתנפצים ונגרסים. הוא עוצר לרגע והקולות נפסקים. הוא מרים את נעלו כדי לוודא שלא דרך על משהו, ומשלא רואה דבר ממשיך בדרכו. רעשי הגריסה נמשכים, המכיתות משתברות, תמונתו מתעוותת בעיני הסובבים אותו, והוא אינו קולט דבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s